יום רביעי, 22 בדצמבר 2010

Dioressence / Christian Dior EDT - ביקורת בושם

פרפומיסטים ישראלים - בהנחה המוטלת בספק שאמנם יש כאלה - עומדים בפני מצב מתסכל:  נישה כמעט שאין בארץ, בשמים אקסקלוסיביים של מותגי הבישום הגדולים (שאנל, גרלן) לא מביאים לארץ, מותגי מיינסטרים משובחים שניתן לקנות בכל דראגסטור בארה"ב ובאירופה (הרמס) ברובם גם לא מיובאים לכאן. חובב הבשמים יכול להתלבט בין סופרפארם, ניו פארם, המשביר ו...זהו בעצם.  כמובן שפה ושם אפשר להשיג בחנויות אונליין בשמים שלא ניתן להשיג ברשתות, אבל החסרון הגדול של אלה הוא חוסר היכולת להתנסות בבשמים קודם. עבור מי שגר בירושלים לא תעזור החנות הפיזית של כלפרפיום ברעננה שבה אפשר להתנסות בטסטרים של הבשמים (ואפילו שם לא לכל בושם יש טסטר). רוב  הסיכויים הם שמי שרוצה להתנסות בבישום "אחר" יעשה זאת באמצעות קניה עיוורת - הזמנת אונליין של בושם שהוא מעולם לא הריח קודם, עם הסיכון הנלווה לכך שהבושם לא יתאים, לא יתחבב וכיו"ב.
הלוואי שהיתה דרך קלה לעקוף את המכשולים הנ"ל באמצעות עצה או כמה עצות מועילות ממי שכבר יודע דבר או שניים על השגת בשמים קשים להשגה, אבל האמת המצערת היא שאין דרך כזו. מה שכן - יש אולי דרך להפיק את המיטב ממה שכבר קיים בארץ. ולא - אני לא מדברת על לחפש את היופי הנחבא בבושם החדש של פריס הילטון או של בריטני ספירס. סביר להניח שגם התנסות בכל בושם חדש של לנוון, דופון  ופאקו רבאן לא תוליד תגליות מרעישות. אני מדברת על לחזור לקלאסיקה. בשמי גרלן, דיור ושאנל (ועוד אי אלו אחרים) הקלאסיים עדיין ניתנים להשגה במחוזותינו, וגם אם אני לא יכולה להבטיח לכם שתאהבו את מה שאתם מריחים, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שנכונה לכם חוויה מעניינת, מרתקת, מעשירה ומלמדת, וזאת - מהסיבה הפשוטה שפעם היו עושים בשמים אחרת. 
ועכשיו - אחרי ההבטחה, יש גם הסתייגות: זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע. שאנל 5 של היום הוא לא שאנל 5 שמרילין מונרו השתמשה בו. שינויים (אכזריים לפעמים) בפורמולות לא פסחו אפילו על הקלאסיקות הגדולות ביותר... ולמרות זאת - לכו על זה. הבשמים הקלאסיים פשוט לא מריחים כמו ההשקות העלובות בנות זמננו, והם שולחים אותנו למחוזות עבר גם אם אין הם משחזרים את ניחוחותיו באופן המושלם והמדויק ביותר. 


Dioressence מבית כריסטיאן דיור הוא בושם שעד לא מזמן היה קשה מאוד להשיג בארץ. לפני כשנה הוא החלך להימכר בפארמים ובמשביר לצד קלאסיקות נוספות מבית דיור כגון דיוריסימו ודיורלה.  דיוראסנס תמיד סיקרן אותי כי מהביקורות שקראתי על גרסת הוינטג' נראה היה שמדובר ביצירת מופת הגובלת בביזאר. מבקר הבשמים לוקה טורין כתב עליו בהזדמנות מסוימת את הדברים הבאים: 

The last time the word barbare was used in earnest in perfumery was in the slogan of Dioressence, and that was the genuine article with a weird, scary, overripe, almost garbage-like note.

אתם יכולים להיות בטוחים שכשמבטיחים לי תו בושם "כמעט זבלי" קונים אותי כמעט באופן אוטומטי. לא שאני כל כך נהנית מריח זבל ביומיום, אבל המחשבה על שילוב תווים מטונפים בקומפוזיציה שלמה של בושם, בהחלט מעוררת אצלי לא מעט סקרנות ועניין. 
שום דבר שמזכיר זבל, טינופת או "ברבריות" לא היה בדיוראסנס שאספתי אני מהסופרפארם, וזאת - כך הבנתי לאחר מכן -  הודות לשינויי פורמולה שהנהיגו בדיור, כנראה מתוך נסיון להתאים את הקלאסיקות האיקוניות לעתותנו הסטריליות והסולדות מריגושים. 
אז טינופת אין הפעם, צר לי. להיפך - יש נקיון רב, אבל המעניין הוא שהנקיון של דיוראסנס הוא לא הנקיון שהייתם מצפים למצוא בבשמים ה"נקיים" של ימינו. חשבו רגע על סבונים של פעם - מהסוג שסבא וסבתא שלכם היו משתמשים בהם - סבונים מוצקים עם מרירות מסוימת של עשבים, ולא סבוני פירות/סוכריות מהסוג שאנו מכירים היום. דיוראסנס נפתח במרירות שכזו, מעט חדה וחריפה. בהמשך עשביות של גרניום לצד פרחוניות מובלעת לא מתקתקה בכלל מתמזגות זו בזו לכדי תערובת משונה במקצת, מעט פודרתית ומעט מתובלת. קינמון זהו התו המתובל המובחן בדיוראסנס, אבל בשונה מבשמים שבהם תווי הקינמון מעניקים להם איכות "אוריינטלית", כאן הנוכחות של הקינמון היא יותר מדיצינית. אני חצויה במקצת לגבי הקינמון פה. מצד אחד הוא מוסיף לבושם אלמנט חמים, אך מצד שני אני מוצאת שיש בו גם משהו שמפריע לי לפעמים. לא מפריע ברמה של לפסול את דיוראסנס כבלתי לביש עבורי, אבל זה אולי יפריע לי ללבוש אותו יום אחר יום.
יש משהו רשמי ואלגנטי מאוד בדיוראסנס, אך לא ממש קשוח. אני מדמיינת ליידי קצת רצינית בחליפות מחויטות לובשת אותו.  דיוראסנס הוא לא בושם סקסי או מפתה, וגם לא נשי באופן מובהק (גברים יכולים ללבוש אותו בשקט) אבל יש בו בהחלט מידה מסוימת של חושניות, וגם מידה מסוימת של אולד פאשן. דיוראסנס יתאים לכל עונה חוץ מלקיץ לטעמי - אם מדברים על קיץ ישראלי. בקיץ אירופאי, אני מניחה, הוא יעבוד לא רע. 
התווים הרשמיים: פקעות ורדיום, סיגליות, גרניום, קינמון ופאטשולי. 

יום רביעי, 8 בדצמבר 2010

Diptyque Philosykos EDT - ביקורת בושם

בשמים כמו פילוסיקוס מבית הנישה Dyptyque מזכירים לי למה אני כל כך אוהבת בשמים: כי עם מינונים נכונים של יצירתיות, מעוף ותעוזה, בשמים יכולים להיות כל דבר, לאו דווקא העתק משמים של רוב מה שאתם מכירים מהמדפים מוארי הפלורוסנט של סופרפארם ומקבילותיו.
אזרוק לכם רמז לאופיו של הבושם ואני מבטיחה לכם שלא תצליחו לנחש מהו באמת: תאנה.
איך הייתם מצפים מבושם תאנה להריח בהינתן שזה הדבר היחידי שאתם יודעים עליו? תנו לי לנחש שהייתם אומרים "פירותי", "מתוק", "קרמי" וכיוצא באלה תיאורים שמתייחסים לפרי הבשל והמתוק שאתם קונים בעונתו...
ובכן, בדיפטיק דווקא חשבו על הפרי הירוק, הבוסרי על קליפתו המרירה. תוסיפו לזה אדמה לחה וטחובה ועלים ירוקים רטובים ותקבלו את פילוסיקוס. מרירות ואדמתיות אלו שתי התכונות הבולטות של פילוסיקוס, אם כי כעבור איזה זמן מרגע ההתזה ניתן להבחין בשמץ של פירותיות. אבל אין זו פירותיות תאנתית במיוחד. לי זה מזכיר (יותר בתחושה מאשר בריח ממש) מלון , אבל מהמלונים האלה שהם לא ממש מתוקים אלא עם מתיקות מדוללת (מהסוג שהייתם קונים, פותחים בבית ומתאכזבים), או אולי אפילו קליפת מלון, שמעט מאוד פרי נותר בחלקה הפנימי.
פילוסיקוס הוא בושם ירוק, כלומר, כזה שהמוטיב העלי/עשבי/קליפתי שלו בא לידי ביטוי למן תחילתו, ולא נעלם גם בסופו. אני מניחה שזה בושם שעשוי להרתיע קהל חובב מיינסטרים וניחוחות חנפניים, אם כי סביר להניח שאם אתם קוראים את הבלוג הזה, אינכם נמנים עם קהל זה, ועל כן אמליץ לכם בחום לנסותו.
פילוסיקוס הוא בושם יוניסקס, ומבלי להיות אף פעם גברי מאוד או נשי מאוד, הוא הולך יופי עם שני המינים, בתנאי שאלה מספיק פתוחים אליו. אני אמנם אומרת שנדרשת פתיחות, אבל אין משמעות הדבר שמדובר בבושם עם נוכחות מציקה או אפילו דומיננטית. להיפך - פילוסיקוס הוא בושם קליל מאין כמוהו, שקוף כמעט, ועם הסיאז' המינימלי עד אפסי שלו הוא תמיד נשאר קרוב לעור. יש לו קלילות ונוכחות שמזכירות קולון, אבל אין לו שמץ של נקיון סבוני או לימוני שמאפיין קולונים, ויש לו הרבה יותר אמירה מהקולון הסטנדרטי. למרות שהוא לא "נקי" במשמעות הרגילה של המילה, יש בו משהו נקי, אבל רק בתנאי שאתם מסוגלים לחיות עם אישזהו אלמנט טחוב בנקיון שלכם.


אם קיבלתם את הרושם שהניחוח הייחודי הוא אתגר במקרה שלפנינו, הרי שהאתגר הרציני יותר הוא בהשגתו של הבושם. כשאר  מוצרי דיפטיק, גם פילוסיקוס נמכר בבוטיקים ספציפיים בעולם. אולי לפעמים אפשר להשיגו באיביי - שווה לבדוק אבל לא הייתי בונה על זה. (אני זוכרת שבעבר נתקלתי במוכר איביי שמכר דוגמית של 2 מ"ל של פילוסיקוס ב- 20 דולר!)
חנות אונליין שמתמחה בנישה וגם שולחת לישראל (לפחות על סמך הידע הלא מעודכן שלי מלפני שנתיים)  היא זו (אתר גרמני עם ממשק גרמני).  שם הוא נמכר באיזור ה- 80 יורו לפני משלוח. פילוסיקוס, כמו גם בשמים אחרים של דיפטיק, מגיעים גם בצורת שלל מוצרים משלימים - סבונים, קרמים, בשמים מוצקים וכיו"ב. מעולם לא היו לי מוצרים משלימים של דיפטיק, אבל ממש לא הייתי מתנגדת לקרם בניחוח פילוסיקוס!


ואיזה בקבוק! כל כך מינימליסטי ושיקי - ממש כמו הנוזל שבתוכו. 

יום שישי, 12 בנובמבר 2010

Juliette Ha a Gun Miss Charming EDP - ביקורת בושם

מיס צ'רמינג היא אחותה הצעירה והתמימה של ליידי ונג'נס.  כמו שאר בשמי המותג, גם הבושם שלפנינו מבוסס על ורד, אבל מעניינת ההשוואה לליידי ונג'נס כי האוירה בשניהם שונה לחלוטין. בניגוד ל Midnight Oud ו Calamity J של JHAG, שמשחקים על המגרש הג'נדרי בהציגם תכונות "גבריות" או לכל הפחות יוניסקסיות, הרי שמיס צ'רמינג וליידי ונג'נס הם בשמים המציגים נשיות צרופה שקשה לטעות בה. אך בעוד שהנשיות המתגלית בליידי ונג'נס היא בשלה, אפלה ופתיינית, הנשיות שבמיס צ'רמינג היא בוסרית וכמעט בתולית. הבושם נפתח בפירותיות ריבתית מתקתקה חמצמצה, ותוך פחות מדקה אפשר לחוש באיזו טריות רעננה מאוד של ורדים, אבל זו מעורבבת כל כך טוב בפירותיות הראשונית, שהתחושה היא של ריבת תות שבושלה עם כמה עלי ורד. אני מודה שבתור מי שאין לה חיבה יתרה לבשמים פרחוניים-פירותיים הפתיחה הזאת הערימה עלי קשיים רבים, ואף על פי שהיא לא ממש גרמה לי לסלוד מהבושם, היא בהחלט גרמה לי להמנע מרכישתו זמן רב. התזות חוזרות ונשנות של מיס צ'רמינג במשביר בסופו של דבר הובילו אותי אל הרכישה, אך זו לא היתה מהמניעים הרגילים שמובילים אותי לרכוש בושם, ושיקולים נוספים (מבצעים משתלמים ביותר שעליהם כבר דיברתי פה ופה, והקושי להשאיר במדף בושם של מותג נישה שכל כך קשה להשגה במקומות אחרים בעולם על מדפי המשביר בידיעה שאני עשויה להתחרט על כך ביום מן הימים) היו מעורבים בהחלטה.
היום, גם אם קשה לי לצאת בהצהרה הגורפת שאני "מאוהבת" בבושם, אני משועשעת מאוד לנוכח ההתלבטויות הרבות מדי שליוו את תקופת טרום הרכישה, וזאת מהסיבה הפשוטה שמיס צ'רמינג הפך מהר מאוד לאחד הבשמים היותר לבישים שלי. הריבתיות שבפתיחה אמנם קצת מתוקה יותר ממה שהייתי מעדיפה, אבל הסיאז' הכמעט אפסי של הבושם והיותו קרוב מאוד לגוף הם אלמנטים מאזנים. מיס צ'רמינג לרגע לא מרגיש כבד או עמוס כמו כל כך הרבה בשמי מיינסטרים פרחונים-פירותיים, ואני מניחה שמיעוט המרכיבים היחסי הוא האחראי לכך. התחושה כשלובשים את הבושם היא באופן מפתיע קלילה וטבעית, וכעבור זמן מה מרגע ההתזה אני כמעט שוכחת שהוא עלי, ורק פה ושם בהבלחות של רגע אני חשה בו מדי פעם. היופי האמיתי בבושם מתגלה רק כאשר מפלס הפירותיות ההתחלתית יורד באופן משמעותי ונותרת תערובת עצית/ורדית שמריחה לי מעט מאסקית ומשתלבת בצורה מושלמת עם ריח הגוף. כשזה קורה מיס צ'רמינג הופך להיות בושם תנחומים נעים ביותר ולגמרי לא מזיק, אבל בשביל זה צריך לחכות לפחות שעה אם לא יותר.
אף על פי שהסיאז' במיס צ'רמינג קטן ביותר, העמידות שלו מרשימה, והוא נשאר יום שלם הגוף. החמימות העצית של תווי הבסיס שלו לצד המתקתקות הריבתית של תווי הפתיחה, מונעים ממנו להיות בושם קייצי בשבילי. בעיני זהו בושם סתיו מצוין, אבל אני חוזרת אליו שוב ושוב גם בחורף בכל פעם שאני זקוקה למנוחה מבשמי החורף הכבדים. 
מיס צ'רמינג הוא לא הבושם המעניין ביותר שיש, ומעבר לתכונות החביבות שלו שעליהן עמדתי, אין בו יותר מדי דברים להעריך. עם זאת - הוא כל כך הרבה יותר מוצלח וייחודי מבשמי סופרפארם ומשביר אחרים, שההבדלים ממש זועקים. לצרכני בשמי מיינסטרים אמליץ בחום להתנסות בו. מדובר בנישה אמנם, אבל ידידותית ולבישה מאין כמוה, ובעתות מבצעים גם ניתנת להשגה במחיר בושם רגיל.  
התווים הרשמיים: ורד מרוקני, תות, ליצ'י ומאסק. 
להשיג במשביר לצרכן.

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010

Comme des Garcons (Series 7 Sweet): Wood Coffee - ביקורת בושם

סתיו הוא זמן טוב לתור אחר ניחוחות ארומטיים ולזנוח לזמן מה את מי הקולון והבשמים המרעננים של הקיץ.  זוהי אמנם עדיין לא שעתם של הבשמים הכבדים ובעלי הנוכחות של החורף, אבל משהו באווירת הביניים הזאת מושך  - אותי לפחות - לכיוונים מחממים.  בתור אחת שנוטה לסבול מאד מקור קשה לי לומר שאני אוהבת את החורף. למעשה, אני מאד מאד לא אוהבת חורף. אפילו עצם המחשבה על חורף יש בה כדי לדכדכני קמעה.  אבל בשמים של חורף אני אוהבת, ואולי יש בכך מעין פיצוי... אבל נעזוב את  זה עכשיו. סתיו אמרנו.
Wood coffee  מסדרת ה   sweets (מס' 7) של בית האופנה האוונגרדי קום דה גארסון בקלות  יכול להיקרא בושם של סתיו.  קפה שזה עתה נטחן עם הל מזנק עליך למן השניות הראשונות. למעשה  קודם בא ההל, מהול באיזו מתיקות  מעודנת (אולי ליקוריש?) ותוך שניות ספורות מתווסף  הטעם המוכר והאהוב של הטחינה הטריה. בהמשך המרכיבים הללו מתמתנים ואפשר להבחין בעוד ניחוחות מן המטבח כגון תבלין קארי וג'ינג'ר, כאשר הכל מתבשל לו בתוך עיסה מתקתקה ומנחמת שהיא ספק צ'אי מסאלה ספק דייסת אורז.  תוך שעה המטבח ההודי והקפה מפנים את מקומם למתיקות המוכרת והמנחמת של וניל/עצים/ פטשולי שמשמשים תווי בסיס בכל כך הרבה בשמים אחרים.  יותר וניל מפאטשולי ויותר וניל פאטשולי מעצים. אבל גם אז – זה מעודן. לא מתוק מדי, לא מלוכלך מדי. אחיד למדי, רך ומלטף. דייסת אורז אמרנו?  שיהיה. לא שזה לא נחמד, אבל גם לא בדיוק משהו לכתוב עליו הביתה. עמידות הבושם היא בינונית – שלוש ארבע שעות. הבושם, כמו שאר הבשמים של קום דה גארסון,  הוא יוניסקס ומיועד באתה המידה לשני המינים.
האם נהניתי מהבושם? ללא ספק. האם ארצה לשוב אליו במהרה? לא נראה לי. לא בקרוב לפחות. אבל ההתחלה מעניינת. גם זה משהו. ובכלל, שיקום מי שיכול לעמוד בפני קפה והל בבושם אחד! 

יום שלישי, 9 בנובמבר 2010

Prada Infusion D'Vetiver EDP - ביקורת בושם

היו לי ציפיות רבות מ Infusion D'Vetiver. כמעריצה מושבעת של בשמי המקור  - Infusion D'Hiris האם, 
ו Infusion D'Homme האב, חיכיתי להופעתו של Infusion D'Vetiver  בארצנו שנה שלמה. לאחר שנה ממועד השקתו הבנילאומי (לצד השקת Infusion D'Tuberose) נחת אינפיוז'ן ד'וטיבר זה במדפי המרכולפארמים שלנו ועורר בלבי רטט של התרגשות וציפיה. פראדה הנו מותג מיינסטרים שאני מעריכה מאוד, משום שהוא מצליח לייצר בשמים שלא נכנעים לתכתיבים האופנתיים, וכבר כמה שנים מאז שטרנד הבשמים הפרחוניים - פירותייים מסרב להיבעט החוצה, בפראדה עושים בשמים שלשם שינוי לא מריחים בדיוק אותו הדבר כמו אחיהם למדף. לא שמדובר ביצירות אוונגרד יוצאות דופן בתעוזתם או בחדשנות שהקדימה את זמנה - אחרי הכל בשמי פראדה הם בשמים בהחלט לבישים ופרקטיים, אך עם זאת הם בעלי יחוד שמבדל אותם מהמצאי המקיף אותם. ומפתיע ככל שהדבר ישמע (או שלא מפתיע בכלל בעצם), קשה בימינו גם לבלוט וגם לשרוד.
אבל אינפיוז'ן ד'וטיבר אכזב אותי. ואני אומרת את זה למרות שאין לי משהו באמת רע לומר עליו. הוא לא בושם רע, הוא לא מריח רע, וביחס לבשמים אחרים שיוצאים כל הזמן הוא בהחלט מתבלט לטובה. אבל כשאני משווה אותו ל Infusion D'Homme שכל כך אהבתי, אינני יכולה אלא לראות בו את צלו החיוור בגרסתו הקולונית, הדלה והלא מעניינת.
אני אוהבת וטיבר. למעשה, זהו אחד התווים שאני יותר אובססיבית לגביהם, ואני משתדלת בעקביות להסניף כל בושם וטיבר שבהישג אפי. ב Infusion D'Homme וגם בגרסתו הנשית Infusion D'Hiris יש וטיבר, והוא משתלב נפלא בקומפוזיציה העדינה והכמעט סבונית של שני הבשמים, ונותן טוויסט עוקצני ומעט מלוכלך לאווירת הנקיון הכללית שלהם. ועם זאת, זהו טוויסט מעודן מאין כמוהו, שלרגע לא מפר את האיזון המושלם והנקי של הבשמים. ציפיתי שאינפיוז'ן ד'וטיבר יקח את הקונספקט המוצלח של Infusion D'Homme אבל ילך עם אלמנט הוטיבר צעד אחד קדימה ויתן טוויסט משמעותי יותר, עצי יותר ומלוכלך יותר לבושם. לא רק שזה לא קרה, קרה דבר גרוע בהרבה - אינפיוז'ן ד'וטיבר מריח כמו קולון קלאסי לגמרי, עם פתיחה לימונית חמצמצה ונקיה בהרבה מהפתיחה של "Infusion D'Homme". שלא תבינו לא נכון - אני לא שונאת קולונים ואפילו די מסמפטת אותם בתור מה שהם, ובמצב הרוח המתאים בשילוב עם מזג האויר המתאים (קיץ בבקשה!), הם יכולים להיות בדיוק מה שאני צריכה. אבל קולונים שמריחים ככה יש מספיק. די להיזכר ב Escale a Portofino של דיור מהעתות האחרונות ובדומיו כדי להבין שכאלה לא ממש חסרים לנו כעת. לעומת זאת, בשמי וטיבר משמעותיים שבהם הוטיבר בא לידי ביטוי במלוא עוזו ובאופן לא מרוכך ובלתי מתפשר - חסרים גם חסרים במיינסטרים של השנים האחרונות. מעל שעה להערכתי הלימוניות החמצמצה של הפתיחה נמצאת שם, ולאחר מכן, אף על פי שהיא מתמתנת מעט היא לא נעלמת. נדרשת הרבה יותרמשעה להגיע אל התווים המעניינים באמת ואל הוטיבר, אבל גם כשאלה מופיעים סוף סוף, הם עייפים, חיוורים ודלים, והרבה פחות מעניינים ממה שאפשר היה לחשוב.
ב Infusion D'Homme הוטיבר מורגש לאורך כל הדרך, ועמו שלל תווים שהופכים אותו למעניין ועשיר - אינסנס, עצים, איריס ובנזואין הם רק כמה מהם. העושר הזה לא גורם לInfusion D'Homme להרגיש גדוש או עמוס, והמינימליזם היחסי שלו נותר בעינו. באינפיוז'ן ד'וטיבר המינימליזם קיצוני עוד יותר. אני מעריכה מינימליזם אם הוא הצהרתי, מדויק ומעניין, אבל זו לא התחושה באינפיוז'ן ד'וטיבר. התחושה היא יותר תחושת היעדר. כאילו שמישהו ניסה לחסוך במרכיבים והתוצאה - בהתאם - חסרה.
כך יצא שעל רקע הציפיה הגדולה לעוד מאסטרפיס מיינסטרימי מבית פראדה קיבלתי בושם שכמוהו לא הייתי מתפלאת למצוא בל'אוקסיטן.
התווים הרשמיים: וטיבר, טראגון, פלפל מדגסקארי, ג'ינג'ר סגול.

יום שבת, 23 באוקטובר 2010

Guerlain Aqua Allegoria Mentafolia - ביקורת בושם

ימי השרב האחרונים של הסתיו המפוקפק שלנו היו בשבילי הזדמנות מצוינת להיזכר בכל מה שאני הכי אוהבת בקיץ, ולנסות למצות אותם עד תום - בידיעה שאלה הולכים להיעלם בקרוב אל תרדמת חורף של כמה חודשים.
"אקווה אלגוריה" של גרלן היא סדרת בשמים שאני מאוד מחבבת, המתאפיינת בבשמים קלילים בדר"כ וגם פשוטים, כאשר ב"פשוטים" הכוונה היא שאלה הם אינם בשמים המורכבים מאינספור רכיבי ריח. רוב הבשמים המסחריים המוכרים לנו הם תערובת המורכבת מהרבה מאוד רכיבי ריח שמעורבבים יחד טוב כל כך שהתוצאה המתקבלת היא סכום שהוא יותר מסך כל חלקיו, כלומר, תוצר חדש לגמרי שאמנם מורכב מהרבה אבני יסוד, אך שאיננו מריח כמו כל אחד מאבני היסוד הללו, אלא כמו משהו אחר. אם בבושם מסוים יש ורד, יסמין, מאסק, פאטשולי, ילנג ילנג ועוד אי אלו תווי ריח, אנחנו לא בהכרח נריח כל אחד מהרכיבים הללו (בעיקר אם אנחנו לא פרפומיסטות מיומנות), ומה שנריח הוא תוצר חדש שאותו נזהה כניחוח הייחודי של הבושם X או Y.

הרעיון העומד בבסיס סדרת אקווה אלגוריה הוא מיעוט מרכיבים. הבשמים בסדרה קרויים על שם הרכיב שאנחנו אמורים להריח, וזה פחות או יותר מה שבאמת נריח. ב"Anisia Bella" נריח אניס בעיקר,  ב"Herba Fresca" נריח עשבים, וב"Figue Iris" נריח תאנה ואיריס. לא שאין רכיבי ריח נוספים - יש ויש, אבל אלה מופיעים במתכונת מינימליסטית, ולרוב גם אותם נוכל לזהות (עם מעט מיומנות) באופן נפרד מהמכלול. אני חושבת שסדרת אקווה אלגוריה היא ממש בית ספר לפרפומיסט המתחיל, ואני מאוד ממליצה למי שרוצה להתחיל לזהות רכיבי ריח לנסות כמה בשמים מסדרה מופלאה זו. אקווה אליגוריה היא לא רק בית ספר לפרפומיסט המתחיל אלא במובנים רבים גם למתבשם המתחיל. הקלילות, הפשטות וה"טבעיות" (המרכאות הן משום שהבשמים עצמם לא בהכרח טבעיים, אבל הם מריחים דומה מאוד לאותו דבר בטבע שהבושם מכוון אליו. מנטה תריח כמו מנטה, אניס כמו אניס וכיו"ב) של בשמי הסדרה הן הרבה פעמים תכונות החסרות ברוב הבשמים המוכרים לנו, ובמובן זה בשמי אקווה אליגוריה הנם מעין "אנטי בשמים" שיכולים בשקט לעבוד גם בשביל אלה שאינם חובבי בשמים.
בקבוקי הסדרה מעוצבים להפליא בבקבוק זכוכית מעוגל המעוטר בזהב - עיצוב שהוא מחד יוקרתי ומהודר כיאה לשושלת גרלן, ומאידך פשוט ונקי, ומעיד על המינימליזם שהוא אוצר בתוכו. בית גרלן יוצא כל שנה עם שני בשמים חדשים מסדרת אקווה אליגוריה, אבל  - וכאן אנחנו מגיעים לחסרונות - הבשמים הללו אינם מגיעים לארץ והדרך היחידה להשיג אותם היא מחו"ל - בין אם בביקור פיזי, ובין אם מחנות מקוונת (איביי היא אופציה טובה לפעמים). חסרון נוסף של הסדרה היא שהרבה מאוד בשמים מתוכה (לצערי גם מנטפוליה) יוצאים מייצור בשלב כלשהו, ואז קשה מאוד להשיג אותם, ואם כבר אפשר להשיג אותם הם נסחרים בסכומים לא הגיוניים וחסרי כל פרופורציה למחיר הרגיל שלהם. מסיבה זו בדיוק לא כדאי לחכות שדבר כזה יקרה ולעוט עליהם כמה שיותר מהר ולהשיג אותם במחיר סביר (אני השגתי כמה מהם באיביי במחירים של עד 50 דולר).

ולענייננו - מנטפוליה, כשמו כן הוא, הוא בושם מנטה נטורליסטי. אני מאוד אוהבת מנטה , וכמעט על כל צורתיה - כולל מסטיקים ומשחות שיניים. יש במנטפוליה משהו שמזכיר קצת מסטיק מנטה ומשחת שיניים, ולמי שממש לא אוהב את הרעיון להריח כמו אחד מאלה, אולי כדאי לוותר כי הפעם זה בטוח לא יעבוד בשבילו. אבל לא להיבהל - מנטפוליה הוא בושם בכל זאת מורכב יותר, והוא מתנהל כמו בשמים רבים, עם התחלה אמצע וסוף. אמנם המנטה תמיד שם, אבל אלמנטים נוספים גורמים לה לא להיות חדה וחדגונית מדי. מנטפוליה נפתח בהדריות מרעננת של מנדרינות וטיפונת אשכולית שמלווים את המנטה לזמן קצר ממש. כעבור כמה דקות - ושוב לצד המנטה - אנו נכנסים אל תווי הליבה, הכוללים ורד, יסמין ותה ירוק. תשכחו מפרחוניות גדולה מהחיים ובומבסטית - מדובר בקמצוץ של פרחוניות רעננה ובתולית, עם מעט מאוד מתיקות מהולה במעט מרירות שקופה של תה ירוק. כעבור שעה-שעתיים גם אלה מתפוגגים להם ואנו נותרים - עדיין לצד המנטה כמובן - עם אלמנטים עציים, אשר לא מוסיפים חום לבושם כמו שבדרך כלל  עושים אלמנטים עציים, אלא אולי רק רכות מסוימת ועגלגלות. אף על פי שסדרת מנטפוליה מיועדת לנשים, רבים הם הבשמים מתוכה שהם יוניסקסיים לחלוטין. מנטפוליה, בהיותו בראש ובראשונה בושם אודות רעננות ומנטה, ורק אחר כך מתפלג באופן שווה אל החלוקות המגדריות -פרחים לנשים ועצים לגברים (במחילה מכם, הקלישאות הן לא שלי. הן בתרבות שלנו), ועדיין, בלי להיות לרגע נשי מדי או גברי מדי  - בהחלט עומד בכל קריטריון של בושם יוניסקס שאני יכולה להעלות על הדעת. שילוב של רעננות, קרירות ומנטה הם בעיני שילוב קייצי מנצח, ולא נותר לי אלא להצר על כך שבשמי קיץ רבים אחרים לא הולכים על הכיוונים הכל כך נכונים הללו (במקום פירותיות מבחילה שמרקיבה לאיטה על הגוף ביום קיץ חם ודביק).
מנטפוליה הוא מבשמי הקיץ החביבים עלי וקניתי אותו בבקבוק גדול (125 מ"ל) ומעט משומש (פחות מ- 10 מ"ל היו בשימוש) באיביי במחיר מציאה של 35 דולר. כל זה היה לפני שנתיים-שלוש. עכשיו, בבדיקה שערכתי באיביי במיוחד לכבודכם, ישנם רק שלושה מוכרים שמציעים את הבושם הזה למכירה, והיחידי מביניהם ששולח לישראל דורש בעבורו 200 דולר לפני משלוח. הייאוש, הייאוש! ועדיין, למי שזקוק למנטפוליה - שווה לעקוב באיביי. לפעמים המציאות שם נוחתות מהשמיים.

יום שבת, 16 באוקטובר 2010

Hermes Kelly Caleche EDT – ביקורת בושם


זה כבר לא מעט זמן שאני חוככת בדעתי מתי יהיה הזמן הנכון לכתוב על הבושם שהוא כנראה האהוב עלי ביותר מכל הבשמים. ההסתייגות שב"כנראה" נובעת מהעובדה הפשוטה שבשביל פרפומיסטה לא נכון ואף טפשי לדבר על "בושם מס' 1" או על "הבושם האהוב ביותר". המונחים האלה, שנפוצים אולי בדיבור היומיומי והרגיל על בושם – שהרי לכל מי שמשתמש/ת בבשמים אך איננו/ה פרפומיסטה יש "בושם מס' 1" שכזה – פשוט אינם תופסים במציאות שבה יש מקום לשפע רב כל כך ולמגוון אינסופי. במציאות כזו, הדירוג הוא לא הדבר החשוב, ובטח שלא הבחירה באחד, שהרי המגוון הוא מה שמרחיב את האופקים הריחניים ומייצר את העניין, ואהבת השונות המייחדת כל בושם היא מאבני היסוד של הנפש הפרפומיסטית. פרפומיסטה מתקדמת לעולם לא תחשוב במונחים של "הכי טוב" אלא תחפש את הדבר היחודי ואת מקור העניין בכל בושם שמרכיב את מלתחת הבשמים האינסופית שלה, ולא תנסה למצוא בושם אחד שיאגד בתוכו את מכלול צרכיה הריחניים. לשם השגת מכלול נדרש יותר מבושם אחד והפרפומיסטה יודעת זאת, ולראיה – ארון הבשמים שלה אף פעם אינו גדול דיו כדי להכיל את רכישותיה החדשות...

ועדיין – ועל אף כל האמור – ישנם בשמים אהובים יותר וישנם אהובים פחות. אהבה, בניגוד לסתם עניין, היא תחום מפלה. אל קלי קאלש  אני חוזרת כל הזמן למרות מתחרים רבים במדף, ואלה הרבה פעמים חדשים יותר, נוצצים יותר, מהודרים יותר או יקרים יותר. הבקבוק של קלי קאלש עומד להיגמר לי כבר בפעם השניה, בעוד שבקבוקים אחרים נראים ככאלה שלא יתרוקנו לעולם. קלי קאלש נמצא אצלי לא רק בארון הבשמים, אלא גם במחשבותיי ובזכרונותיי, בעוד שהרבה בשמים אחרים משמשים כבני לוויה לשעה, ומרגע שהם חוזרים לארון הם סיימו את תפקידם ומפסיקים כליל לאכלס את תודעתי. קלי קאלש בשבילי היא כמו מעיל העור הנוח שתמיד חוזרים אליו למרות הבגדים החדשים שמחכים בארון...

עור אמרנו. נתחיל מכאן איפוא. קלי קאלש הוא all about עור. לא ידעתי שאני אוהבת בשמי עור לפני שהכרתי את קלי קאלש. בשמי עור אחרים שהכרתי היו תמיד ארוזים בקומפוזיציה עשירה מאוד; לעתים מתובלת באיזו מתיקות או מעושנות (או בשניהם – כמו בTabac Blond),  ולעתים כוחנית, גברית ואגרסיבית המלווה בתווים אנימליים (נסו להזכר בוולגריות של פאלומה פיקאסו), אבל הם תמיד הריחו לי כמו משהו השייך לעבר, לתקופות רחוקות, שאפשר להעריך במסגרת נוסטלגיה שאיננה שלי.
קלי קאלש הוא הוא לא יצירה עשירה כלל וכלל, ואין היא מתכתבת עם זמנים רחוקים. ההיפך הוא הנכון – הוא בעיני מינימליזם בהתגלמותו המודרנית ביותר שניתן להעלות על הדעת. 

קלי קאלש נוצר בשנת 2007 על-ידי ז'אן קלוד אלנה – אף הבית של הרמס. ההשראה לבושם היתה ביקור של אלנה במפעל יצור התיקים של הרמס. אלנה מספר שהעורות במקום הריחו לו פרחוניים, דבר שהפתיע והרשים אותו עד מאוד. השם "קלי קאלש" קרוי לפיכך על שם תיקי קלי Kelly bags)) המפורסמים של הרמס, וגם על שם "קאלש" (Caleche) הבושם הקלאסי המפורסם, הפרחוני אלדהידי, של הרמס.  אין שום קרבה ריחנית בין קלי קאלש לבין קאלש הקלאסי, ואני מניחה שהפרחוניות היא האלמנט היחידי המשותף. לעומת זאת, אף על פי שמעולם לא יצא לי להריח תיק קלי, אני משוכנעת שקלי קאלש קרוב בריחו הרבה יותר לתיק כזה מאשר לקאלש הבושם. בפעם הראשונה שהרחתי אותו (היה זה לפני קרוב לארבע שנים, באוטו, ברעננה, מיד לאחר שאספתי אותו מכלפרפיום), התחושה היתה כאילו אני פותחת קופסת נעליים חדשות לגמרי, שניחוח העור שלהן נפוץ מיד לכל עבר.  הייתי כל כך המומה ונפעמת מהעובדה שבושם יכול להריח ככה, והיום, בדיעבד, אין לי ספק שהיתה זו חוויה מכוננת בחיי הפרפומיסטיים. אז לא הצלחתי להריח שום דבר חוץ מעור. הדבר הפתיע אותי כי רובין מהבלוג Now Smell This, שהיה מאז ומתמיד בלוג הבשמים המועדף עלי, אמרה שהעור בקלי קאלש לא דומיננטי מאוד, אבל אם יודעים שהוא שם ומחפשים אותו אפשר למצוא אותו.  אני, לעומת זאת, התקשיתי ממש למצוא דברים אחרים – וזאת על אף שידעתי שהם שם. הדברים האחרים שהייתי אמורה לחפש שם הם יסמין, טוברוז, מימוזה, איריס ובנזואין, אבל הם כנראה מעורבבים כל כך טוב ביחד, שעד היום לא הצלחתי לזהות אותם. למן הרגע הראשון של ההתזה אני מריחה עור עם איזו חמצמצות של אשכולית (למרות שאין אשכולית בתווים הרשמיים). בהמשך, למרות שהחמצמצות מתעדנת, אני ממשיכה להריח שילוב של עור ואשכולית, כשהעור כמובן דומיננטי יותר מהאשכולית.  ככל שעובר הזמן אני מריחה יותר עור ופחות אשכולית, ואני ממש מתביישת להודות שמעבר לכך אני לא מבחינה באף אחד מהתווים שהיו אמורים להיות שם. או לפחות – כמעט לא מבחינה, כי כעבור יותר משעה אני מתחילה להרגיש בשמץ של פרחוניות, אבל  גם זה התחיל לקרות לי כעבור שנים של שימוש, ורק לאחר שלמדתי להכיר את הפרשנות הבלתי שגרתית של אלנה לפרחוניות, שיכולה להיות מינימליסטית ונטולת מתיקות לחלוטין, ושונה בתכלית מפרחוניות שזיהיתי עד אז עם בשמים "פרחוניים".
קלי קאלש יועד במקור לקהל הצעיר של הרמס (נשים בשנות ה 20 שלהן), ולא לקהל הבוגר של קאלש ושאר אחיו לקלאסיקה, אבל אם תחשבו על קלי קאלש לצד בשמים שהיום מייעדים לקהל בגילאים הללו, תקבלו שיעור מאלף ביחסיות. בשמי הנשים הצעירות של היום (ולא רק בסוף 2010, אלא גם ב 2007 כאשר קלי קאלש יצא) הוא פרחוני פירותי מתקתק וסוכרייתי, בעוד שבקלי קאלש אין שמץ מכל אלה, והוא מתבלט בייחודו הבלתי שגרתי. קלי קאלש לא מריח נשי באופן מיוחד, והנוכחות הדומיננטית של העור משווה לבושם גבריות מסוימת. אבל לא מדובר בגבריות מובהקת, אלא גבריות שהיא יותר בסגנון של For Her לנרסיסו רודריגז, שנובעת יותר מהיעדר מאפיינים נשיים, מאשר מנוכחותם של תווים גבריים טיפוסיים. שני הבשמים מתבססים על דומיננטיות אנימלית (גברית יחסית), אך בעוד שבקלי קאלש הנוכחות הדומיננטית היא של עור, ב- For Her  המאסק המצרי הוא הדומיננטי. גם ב For Her ישנה פרחוניות בפרשנות מודרנית ומינימליסטית, וככל שאני חושבת על העניין יותר, קיימים לא מעט קווי דמיון בין שני הבשמים. עם זאת, ב For Her  יש משהו הרבה יותר חושני, נגיש ומוכר לאף של ימינו, בעוד שקלי קאלש פחות ידידותי ופחות חושני, ויש בו אפילו משהו מעט חמור סבר אך מלא שיק, כמו אשה צעירה בחליפת מכנסיים ותיק קלי (לא משהו שרואים הרבה בארץ, אבל תחשבו על צרפת).
למרות הדומיננטיות של העור, קלי קאלש הוא בושם קליל ואפילו שקוף, עם סיאז' מתון מאוד עד בלתי קיים, והוא נשאר קרוב לגוף. כל אלה הופכים אותו לבושם יומיומי וקז'ואלי. קלי קאלש גם נשאר שעות רבות על הגוף, והוא מריח מצוין בכל רגע נתון. באחת מביקורות הגולשים במייקאפאלי מישהי אמרה פעם על הבושם שהוא "מריח כמו כסף", ומבלי להבין לגמרי את פשר האמירה, אני מרגישה שיש בה משהו נכון. הוא מריח כמו שיק. ושיק הוא Less is more , אמנות העידון וההפחתה. קלי קאלש הוא בושם לא בנאלי ולא טריוויאלי, ולמרות הפשטות שלו – ואולי דווקא בגללה – הוא משדר יוקרה שלא ניתן לטעות בה.

בקבוק ה EDT שברשותי עומד להיגמר, ואני שוקלת להזמין את גרסת ה EDP בבקבוק הבא. אם אעשה זאת – אחזור לכאן לדווח ואקדיש לו פוסט נפרד. את גרסת ה EDT ניתן היה עד לא מזמן להשיג בכלפרפיום, ואפילו במחירים מצוינים. בפעם האחרונה שבדקתי באתר שלהם הבושם אזל במלאי. ממליצה לעקוב כי זו האופציה היחידה להזמין את הבושם בארץ למיטב ידיעתי. איביי וחנויות אונליין הן גם אופציה טובה (אם כי יקרה יותר), ושם לפעמים ניתן למצוא גם בקבוקי מיני או דוגמיות.

יום רביעי, 6 באוקטובר 2010

Lanvin Marry Me - ביקורת בושם


קיבלתי בקבוק של  Marry Me להתנסות כבר לפני יותר מחודשיים, יחד עם עוד מספר בקבוקי בושם שיצאו לאחרונה. השתהיתי זמן רב עם הביקורת הזאת כדי לתת לMarry Me  הזדמנויות נוספות לפני שאני חורצת את גורלו בביקורת כתובה, סופית ובלתי הפיכה; ניסיתיו שוב ושוב אחת לאיזה זמן, אבל האמת ניתנת להיאמר: מדובר בבושם רע.  אני יכולה להבין מדוע בית אופנה כלנוון, שנוסד על ערכים בורגניים ושמרניים יקרא לבושם Marry Me,  אבל אני באמת לא יכולה להבין מדוע בית אופנה כה נכבד ואיכותי מוציא בושם שמריח כמו כל כך הרבה בשמים פרחוניים/פירותיים אחרים שמסתובבים בשוק, שמריחים מצדם כמו שמפו של הרבל אסנס. זה מה שחושבים היום בלנוון על מוסד הנישואין? לא שבאמת אכפת לי מכבודו הרמוס של מוסד הנישואין, אבל קיוויתי שלפחות בבושם הקרוי Marry Me, יהיה משהו פחות עכשווי, פחות גנרי, פחות בהשראת בשמי איסי מיאקה ויותר בכיוונים של בשמי עבר קלאסיים. הפתיחה של Marry Me  פירותית, מתוקה ומעיקה, ועם זאת כאילו מתאמצת להיות פרשית עם תווים פרחוניים "מרעננים", אלא שלא מדובר ברעננות מהסוג שיש לפרחים בטבע, אלא יותר רעננות המאפיינת מטהרי אויר של שירותים. בהמשך נרשמת איזו התמתנות, והסירופיות של ההתחלה מפנה את מקומה לנקיון פרחוני/סוכרייתי של הסבונים של ימינו. אני מתארת לעצמי שגם לבשמים כאלה יש שוק, ואני אפילו יכולה לראות את השוק הזה בעיני רוחי. בעיני רוחי אמרתי? ובכן, במחשבה שניה לא צריך להרחיק לכת עד כדי כך. גם בעיני הפיזיות אני יכולה לראות את השוק הזה, ואני אכן רואה אותו לעתים מזומנות. זהו קהל צעיר ממין נקבה , והוא מסתובב במועדוני לילה וברים מהסוג שתור ארוך משתרך בכניסה אליהם בימי חמישי ושישי, ולקהל הנקבי שלהם (גם הזכרי, אבל זה לא מענייננו כרגע) תמיד מראה אחיד:  סקיני ג'ינס, גופיה צמודה מאוד ונעלי עקב (או כל מראה אחר שיצא מן האופנה אך עדיין שולט ברחובות). אפשר לראות ברחובות גדודים של קהל נקבי שכזה צועד תמיד אל אותם מקומות, וקשה להבדיל בין הפרטים השונים בו, כי דומים הם עד מאוד. אני ממש יכולה לראות איך קהל כזה מאמץ את Marry Me  בחום אל חיקו בימי קיץ חמימים ולחים.
מנגד, אם אינכם נמנים עם באי קהל זה, אמליץ לכם לחפש משהו אחר.  ובכל מקרה – בין אם אתם נמנים על קהל זה ובין אם לאו, אמליץ בחום לא לבחור ב Marry Me כבושם החתונה שלכם.
התווים הרשמיים הם: אפרסק, תפוז מר, פרזיה, מגנוליה, יסמין, ורד, ארז לבן, אמבר ומאסק.



יום רביעי, 29 בספטמבר 2010

Flower by Kenzo - ביקורת בושם

פלאוור הוא מהבשמים הפופולאריים האלה שנמכרים בכל מקום,  ומשנת 2000 - השנה שבה הבושם יצא לראשונה, הוא מעולם לא הפסיק להיות בסט סלר, וזאת אף על פי שכבר עברו קרוב ל11 שנה מאז! למעשה, פלאוור הוא עד כדי כך פופולארי שנדרשו לי שנים לגשת אליו ברצינות, וזמן רב התייחסתי אליו בסנוביזם האופייני לפרפומיסטה בגרוש שהייתי, שמעריצה כל מה שהוא "נישה" ובזה לכל מה שפופולארי. איזה מזל שהתקופה הזאת עברה לי. ולא - המזל הוא לא בגלל שמרגע שנתוודעתי אל פלאוור הוא הפך לבושם האהוב עליי ביותר. הוא אפילו לא נכלל ברשימת עשיריית הבשמים האהובים עליי ביותר. ועדיין מדובר במזל גדול, כי פלאוור הוא בושם מעניין. ולהחמיץ בושם מעניין רק משום שהוא מקוטלג כפופולארי זוהי איוולת של ממש.

הרשו לי לשתף אתכם בזכרון רחוק שיש לי מפלאוור. אני לא בטוחה שהיתה זו הפעם הראשונה שהרחתי אותו באמת, אבל זהו ללא ספק הזכרון הראשון שלי ממנו. אני ובן זוגי קנינו בסופר במתחם הסינמה סיטי. זה היה סופר גדול מאוד, כזה שיש בו גם מחלקת פארם וארוניות בשמים (גם היום הסופר גדול, אבל אני חושבת שהבעלות השתנתה ואני לא יודעת אם גם היום מוכרים שם בישום). בתקופה ההיא עוד לא הייתי פרפומיסטה סנובית אלא פרפומיסטה מתחילה (או טרום פרפומיסטה, תלוי איך מגדירים), שחייבת להריח בכל ביקור בסופרפארם/אפריל/משביר או סתם סופר גדול עם מחלקת פארם כמו הנ"ל מספר גדול ככל הניתן של בשמים. היום אני מתחלחלת לעצם המחשבה הזאת, אבל אז זרועותיי הארוכות שימשו מצע נסיוני לכל כך הרבה בשמים בו זמנית, וללא כל בררנות מצדי. לא חששתי להתיז על עצמי שום בושם לנסיון, לא משנה כמה זול, משעמם או סתם רע הוא היה. כל עוד מדובר היה בנסיון, הכלל שהנחה אותי היה anything goes.
ובכן, אותו ביקור בסופר לא היה שונה. כרגיל, ניסיתי כמה וכמה בשמים, כאשר כל בושם חלש על איזור אחר בזרוע. אלא שהפעם פלאוור נכנס לתמונה - הוא היה אחד מהבשמים שניסיתי. אני זוכרת את עצמי חוזרת לאוטו עם הקניות כשבן זוגי מחכה לי שם. נלהבת לשתף אותו בחוויות הריחניות החדשות (עוד אחת מההתנהגויות הרגילות שלי אז) הגשתי לו את זרועי להסנפה. אני לא זוכרת אילו בשמים נוספים היו שם ומה היתה תגובתו אליהם, אבל את התגובה לפלאוור אני זוכרת היטב. הוא הסניף את הכתף שלי (מוקד ההתזה), עיווה את פניו בבעתה ואמר שזה מריח כמו מטרנה או אוכל תינוקות אחר. האסוציאציה הזאת היתה דוחה מספיק בעיני כדי לשכוח מהר מאוד מפלאוור. אז גם לא התעניינתי בבשמים שלא מריחים "טוב", ולמרות שהעניין שלי בבשמים היה רב, קניתי רק בשמים שהריחו נעים בעיני, ונעימותם היתה קנה המידה היחידי לרכישה.
אל תשאלו אותי מה הביא אותי לרכוש את קנזו לאחר שנים, מהסיבה הפשוטה שאני לא אזכור. אבל יש סיכוי רב שזה היה בגלל איזה מבצע ממש טוב שהיה עליו אז... על כל פנים - כל זה לא חשוב עכשיו. מה שחשב לי עכשיו זה לנסות להסביר למה אני חושבת שפלאוור הוא בושם מעניין.  אז קודם כל, הוא מעניין כי הוא לא בושם שקל לחבב מיד. אקורד הפתיחה שלו כל כך מתוק ופודרתי, שממש קשה להבחין במשהו אחר שם. אני הייתי מצפה מבושם שנקרא Flower להריח כמו פרח, או לפחות שיהיה בו איזשהו אלמנט פרחוני (ואם לא פרחוני - לפחות שתהיה בו תכונה של פרח - כמו פרשיות או רעננות), אבל פלאוור לא מריח כמו שום פרח שאני מכירה. למעשה יש בתווים הרשמיים שלו פרחים (ורד וסיגלית), אבל עד היום לא הצלחתי להבחין בהם. גם פרשי הוא לא. אין בו ולו טיפה אחת של טריות רעננה של רכיב ממקור צמחי. פלאוור הוא בושם דחוס ועמוס, ורכיביו השונים מעורבבים בצורה מושלמת כל כך, שממש אי אפשר להבחין בהם כשלעצמם. כך יוצא שעם פלאוור אתם מקבלים את החבילה במלואה - ואל הפרצוף, ובכל רגע נתון.
אז מתיקות ופודרתיות מעיקות יש? יש! העדר תווים מובחנים יש? יש! אוכל תינוקות יש? יש!
מה כל כך מעניין באלה, תשאלו? ובכן, אני מוצאת שבפלאוור יש שילוב מעניין בין מודרניות לוינטג'.יש לו פודרתיות כבדה שמזכירה במשהו בשמים קלאסיים עם שיק צרפתי כמו L'heure Bleue של גרלן, שהולכת ונעשית רכה יותר ויותר ככל שהזמן עובר, ואז היא חמימה, עצית ומלטפת, שמזכירה בשמים ומוצרי איפור של נשים מבוגרות מאוד מהמאה הקודמת (אפילו לא סבתות אלא סבתות רבות) מצד שני יש בו מתיקות אכילה כמעט, שאופיינית לתקופות מודרניות יותר, שבהן תווים ריחניים מתחום המטבח המתוק נכנסים בקלות לכל כך הרבה בשמים נשיים. אבל אני אומרת "כמעט", כי פלאוור הוא לא ממש בושם אכיל (foodie) - הוא מריח סינתטי מדי למטרה זו. כשהייתי ילדה היו בובות גומי שהיה להן ריח מאוד מובהק - מתיקות סינתטית יחד עם ריח גומי. משהו במתיקות של פלאוור מזכיר לי את הבובות האלה רק בלי ריח הגומי (אולי זה המאסק הלבן?).  אני לא יודעת איך מריחות בובות גומי של היום, אבל אולי זה קשור איכשהו לעובדה שפלאוור הוא בושם שהתחבב על נערות צעירות כה רבות? או אולי זו בכלל המטרנה שעוררה בהן זכרונות מתוקים לילדות מאושרת ולא כל כך רחוקה?  קשה לקבוע בוודאות, אבל לא רק על נערות צעירות הצליח פלאוור להתחבב, אלא על נשים מכל הגילאים. כנראה שמשהו בשילוב בין הישן לחדש היה ירייה מוצלחת לכל הכיוונים, ויריה מוצלחת לכל הכיוונים - כאשר תוצאתה איננה קטסטרופלית - היא החומר שממנו עשויות קלאסיקות רבות. פלאוור הוא סוג של קלאסיקה. האם אני אוהבת את פלאוור? כן ולא. זה תלוי ביום, בשעה ובמצב הרוח. הוא לא יהיה הבחירה האוטמטית שלי לבישום יומיומי, אבל מדי פעם (לעתים רחוקות - אם לדייק) הוא יכול להרגיש מתאים. פלאוור מוגדר כבושם פרחוני אוריינטלי, אבל לדעתי הוא הרבה יותר עצי מאשר פרחוני. אני מאוד לא ממליצה על פלאוור כבושם לקיץ. סתיו וחורף, לעומת זאת, הם זמן טוב לגשת אליו, כך שממש עוד מעט תוכלו לנסות לבדוק אותו בעצמכם.



יום ראשון, 19 בספטמבר 2010

Bvlgari Omnia - ביקורת בושם

הבושם הראשון במסגרת מה שהפך לימים לסדרת בשמי Omnia של בולגרי הוא גם החביב עלי ביותר. ההשראה שמאחורי אומניה היא תבלינים אוריינטליים שהתגלו במסעותיו של מרקו פולו, הוא נוצר ב 2003 על ידי האף Alberto Morillas,  שקיווה ליצור באמצעותו אינטרפרטציה מודרנית לבשמים אוריינטליים. ואכן, אינטרפרטציה מודרנית להפליא לפנינו. זהו בושם שקוף, צלול וקליל הרחוק מרחק רב מהקונוטציות הרגילות של בשמים אוריינטלים, המתאפיינים לרוב בכבדות, סמיכות וסיאז' מוגזם.
התווים הרשמיים הם: פלפל שחור, מנדרינה, תה מסאלה, זעפרן, ג'ינג'ר, הל, ציפורן, קינמון, מוסקט, שקד, שוקולד, פריחת לוטוס וסנדלווד. ואף על פי שמרשימה זו אפשר לחשוב שמדובר פה במטבח הודי בבקבוק לפחות, בפועל העדינות של אומניה לא תותיר למחשבות כאלה להתקיים לאורך זמן. תווי הפתיחה יוצרים רושם ראשוני של הדריות פרחונית מרעננת, נקיה ואפילו סבונית עם מעט תה. כיוון שלרוב אינני מוצאת עניין רב בריחות נקיים לקח לי המון זמן לרכוש את הבושם. למעשה רק בשנה שעברה החלטתי לרכוש את אומניה בכלפרפיום, לאחר שהוא כבר שנים לא על מדפי הפארמים (ומן הסתם רכשתי אותו אז יותר מתוך חשש להיעלמותו ללא שוב ופחות מתוך הערכה אמיתית לבושם). העניין האמיתי באומניה מתחיל כעבור איזה זמן, כאשר התבלינים מתחילים לעלות אל פני השטח ולזקוף את ראשם. הנחמד הוא שהם עושים זאת לא כולם יחד אלא כל אחד בתורו. בהתחלה יש נוכחות חזקה של תה מתובל כלשהו, אבל לא לגמרי ברור מהם רכיביו המתובלים. בשלב זה מעט חריפות של ג'ינג'ר באה והולכת, אבל היא בעיקר נבלעת בתה ואין לה נוכחות עצמאית. בהמשך צצים ועלים להם הזעפרן, הציפורן, הקינמון והמוסקט, אבל החלק האהוב עליי מתרחש רק כעבור כמה שעות, כשמגיעה שעתו הנינוחה של ההל. אני כל כך אוהבת הל! גם עציות חמימה ואיזו מתקתקות (אולי של השוקולד) נמצאים להם ברקע, אך עם זאת הכל נותר נקי, מאוזן, מעודן, קליל ורגוע.
הקלילות והשקיפות של אומניה יהוו חיסרון בשביל אלו המחפשים בשמים עם נוכחות וסיאז'. באומניה אין כמעט סיאז', והתחושה שלו היא לא "מבושמת". זה עד כדי כך בולט, שישנם לא מעט אנשים שכמעט לא מצליחים להריח את הבושם, כך שאם אתם מחפשים בושם עם נוכחות, אומניה הוא כנראה לא הבושם בשבילכם.  אומניה הוא לא בושם נשי במיחד, ואף על פי שבמקור הוא יועד לנשים, אני חושבת שגברים יכולים ללבוש אותו בקלות. אני מוצאת שאומניה הוא בושם על-עונתי ומתאים לכל עונות השנה. הוא קליל מספיק כדי להיות בושם קיץ וחמים מספיק בשביל להיות בושם חורף, אבל הוא הכי נפלא בסתיו, כשעוד לא קר ממש אבל השמים מתחילים להתקדר והימים מקדימים להחשיך.
את אומניה רכשתי יחד עם תחליב גוף תואם, ואני משתמשת בהם יחד. אני מאוד ממליצה על קרם הגוף להארכת משך שהותו של הבושם על הגוף (עם הקרם הוא נשאר יום שלם), וגם לחיזוק הריח, לאלו מביניכם שזקוקים לתחושה מבושמת יותר (אם כי קחו בחשבון שגם עם קרם הגוף התחושה עדיין קלילה מאוד וכמעט שקופה). הבקבוק שרכשתי רק בשנה שעברה כבר עומד להיגמר - דבר מפתיע בהתחשב בעובדה שזה בקבוק לא קטן (65 מ"ל), שיושב בארון לצד עשרות בשמים מתחרים.
אני חושבת שכיום הדרך היחידה להשיג את אומניה בארץ היא בחנויות מקוונות. בכלפרפיום ניתן להשיג בקבוק של 65 מ"ל ב- 189 ש"ח, ובקבוק של 25 מ"ל ב- 69 ש"ח.  בשל המחיר הנוח אני ממליצה בחום על הבקבוק הקטן, גם אם אין לכם דרך להריח אותו מראש וזו תהיה קניה עיוורת. 

יום שבת, 18 בספטמבר 2010

Balenciaga Cristobal EDT - ביקורת בושם

הימים המתקררים והמתקצרים שולחים אותי לחפש בארון הבשמים נחמות מתוקות. קריסטובל של בלנסיאגה הוא בהחלט נחמה ונילית מתוקה, מהסוג שיגרום לכם לחשוב על קינוחים קרמיים מתקתקים ועשירים בעלי מרקם נימוח. קריסטובל יצא בשלהי הניינטיז (1998), וכיום, למעלה מעשור קדימה במכונת הזמן, הוא מוכיח שקלאסיקה במיטבה לא מזדקנת כל כך מהר. בניגוד לכל כך הרבה בשמים שנחשבים לקלאסיקות אך הזמן נתן בהם את אותותיו והזקנה פשטה בהם ללא רחם, קריסטובל - גם אם איננו עול ימים - שומר על רעננות מפתיעה ורוח נעורים. אבל לפני שתהיה פה אי הבנה - לא מדובר בבושם "מרענן" או "צעיר" בשום מובן שאנו מכירים כיום.
קריסטובל הוא בושם שוניל הוא גולת הכותרת שלו, וכל מה שמסביב נועד לשרת, לפאר, להאדיר ולהלל את התמה המרכזית. ישנם (ותמיד היו) לא מעט וריאציות על וניל בשוק הבשמים, אבל למצוא בושם וניל שהוא גם בושם מוצלח מאוד זה דבר לא קל בכלל.  בשמי וניל רבים כושלים בכל כך הרבה קריטריונים, והקלות הבלתי נסבלת שבה הם הופכים לעיסה דביקה ומתוקה על העור, לא מותירה בי חיבה רבה אליהם. לכאורה, מה יש לצפות מבושם וניל?  לא הרבה. עליו להיות מתוק, נעים ומנחם. אבל כמה בשמי וניל אתם מכירים שהם אכן כאלה? רוב בשמי הוניל הם אמנם מתוקים, אבל רחוקים מלהיות נעימים, ונוכחותם עשויה להיות מציקה עד מאוד. קריסטובל שונה. הוא באמת נעים, וסוד הקסם שלו הוא איזון שבא לידי ביטוי בכך שמרכיביו משתלבים זה בזה בהרמוניה, וממתנים את הוניל בלי לפגוע לרגע בדומיננטיות שלו. תאנה ירוקה וברגמוט בתווים ההתחליים נותנים מרירות ושמץ חמצמצות כמעט מרעננת. עם התנדפותם פרחוניות עדינה מאוד נכנסת לתמונה. התווים הפרחוניים הרשמיים הם פרזיה כחולה ויסמין, אך אלה מעורבבים כל כך טוב, שאלמלא הייתי יודעת לעולם לא הייתי מנחשת שהם נמצאים שם. בהמשך סנדלווד ופטשולי מתווספים לתערובת המתוקה ומעניקים לה חמימות עצית/אגוזית קלה, שהיא לפרקים כמעט שוקולדית.
קריסטובל הוא לא בושם מהפכני או כזה שמנסה להיות מיוחד. הוא בושם נשי ויפה שעשוי בטעם, אשר כל מטרתו לגרום ללובשת אותו להריח טוב, מבלי לנסות לספק ערך מוסף או אקסטרה עניין. מתוק אך עם זאת אלגנטי, הוא יתאים את עצמו לעולם ערכים בורגני של בגדים יפים ותיקים יפים עם נגיעות של היי קלאס.
קריסטובל - כמו בשמים מתוקים רבים אחרים - הוא בהחלט לא בושם יומיומי בשבילי, ואני צריכה להיות במצב רוח מאוד מיוחד בשביל ללבוש אותו, אך עם זאת - כשמגיע מצב הרוח המיוחד אין מושלם ממנו. הוא עננת מתיקות חמימה ומתוקה שנשארת על הגוף שעות רבות  ואפילו יום שלם. קריסטובל הוא בשום פנים ואופן לא בושם קולני או צורמני, אבל יש בו כבדות מסויימת שכדאי לקחת בחשבון כמו גם פוטנציאל לסיאז' (שובל ריח) מרשים אם משתמשים בו שלא במתינות. אי לכך הייתי ממליצה להשתמש בו במשורה ולא בעונות החמות והדביקות, ולשמור אותו לימים הקרירים יותר של הסתיו או החורף. קריסטובל יצא גם בצורת תחליב גוף מוצלח, ולמי שרוצה להאריך את זמן האיכות שלה עם הבושם מומלץ להשתמש בשניהם (שוב - במתינות בבקשה!). למי שמוצאת את הבושם חזק מדי או מתוק, קרם הגוף הוא אופציה אלטרנטיבית קלילה בהרבה אם משתמשים בו לבדו.
קריסטובל הוא בושם שהפך להיות נדיר בחלקים מסוימים בעולם, וכבר יצא לי לראות אותו נסחר באיביי במחירים מופרזים. לא הצלחתי להשיג מידע מהימן על כך, אבל יש סיכוי טוב שהבושם יצא מייצור, ועומד להיעלם בקרוב ללא שוב. למיטב ידיעתי "אפריל" היא הרשת היחידה שמחזיקה את בשמי בלנסיאגה (אם כי הוא נמכר גם בחנויות פרפומריה מקוונות ולא מקוונות שהן אינן רשתות), ואפילו במחירים טובים. עכשיו, בתקופת החגים, שווה לקפוץ לשם כדי לבדוק עם מבצעי החג חלים עליו, ולהתהדר בבקבוק של הקלאסיקה החביבה הזאת. אם אתם, כמוני, לא טיפוסים של וניל אך מעריכים בשמים קלאסיים שעשויים היטב, בחרו בבקבוק הקטן של 30 מ"ל.

יום רביעי, 15 בספטמבר 2010

Juliette Has a Gun Midnight Oud - ביקורת בושם



תקופות החגים הן זמן מצוין להתחדש בבושם חדש, או כך לפחות מנסים לגרום לנו לחשוב. בתור צרכנית כבדה יחסית של בשמים, אני לא ממש זקוקה לחג או למאורע מיוחד כדי להתחדש בבושם, ומבחינתי כל יום הוא יום טוב לכך. מה שכן, תקופות החגים הן זמן מצוין לנצל את הנחות החג החלות על בשמים רבים ברשתות השונות, שלפעמים מגיעות לעשרות אחוזים. לא כל בושם שמחירו יורד בעשרות אחוזים הוא מציאה משתלמת (ישנם בשמים המתומחרים בארץ באופן מופקע ומופרך עד כדי כך שגם בהנחה עדיין יהיה משתלם יותר להזמינם מאיביי), אבל יש בהחלט בשמים שההנחה הופכת אותם למשתלמים במיוחד לקניה. כאלה הם למשל הבשמים של מותג הנישה Juliete Has a Gun  שנמכרים במשביר לצרכן.  כיאה לבשמי נישה מחירם המקורי גבוה למדי (670-760 ש"ח לבקבוק של 100 מ"ל), אבל בתקופת החגים אפשר להשיג בקבוק של 100 מ"ל במחיר הנמוך מ 300 ש"ח. מדובר במחיר מצוין שאין לו אח ורע בעולם כולו, ואין כמעט סיכוי למצוא את בשמי המותג בפחות מ $120 לפני משלוח (אם בכלל מוצאים אותם. זכרו שנישה זה לא רק יקר אלא גם קשה להשגה).

למעשה לא התכוונתי לקנות שום דבר באופן מתוכנן השנה, אבל אתמול הזדמן לי להגיע למשביר לצרכן בדיזנגוף סנטר, ושיטוט אקראי באגף הבשמים העלה את Midnight Oud לנגד עיני. מדובר בבושם שאני מחפשת כבר שנה (הוא יצא ב- 2009), ושואלת עליו בכל הזדמנות כשאני מגיעה למשביר. כבר מזמן אמרתי נואש והפסקתי בחיפושים, ועל כן רבה היתה הפתעתי אתמול לנוכח המפגש הלא צפוי עם MIdnight Oud, שנחטף בו ברגע. 

את הבושם עצמו חיבבתי למן השפריץ הראשון, שהריח לי כמו... טרפנטין! כמה לא ידידותי מצד בושם להיפתח כך אל קונה פוטנציאלי שאמור להאמין שהבושם שהוא קונה יגרום לו להריח טוב! אבל בושם נישה ראוי לשמו לא באמת מעוניין להתחנף אל אף אחד, ויעדיף להישאר על המדף ובלבד שהקונה יעמוד בקריטריונים שלו, ולא להיפך.  אותי התוקפנות ההתחלתית רק שעשעה וגרמה לי לרצות להישאר ולראות איך כל זה מתפתח; אבל התפתחות רבה לא נרשמה כל כך מהר. אי לכך ניסיתי להבין מה בדיוק אני מריחה, ועולם אסוציאציות רחב אך בלתי קוהרנטי בעליל -  המורכב מאלמנטים שונים ומשונים כמו זיהום אויר, גומי שרוף,  עור לא מעובד, חומרי ניקוי, קטורת, ואפילו קוקה קולה -  נפרש לפני.  עוד הוא שרף המופק מעץ שנקרא agarwood (בעברית עץ אגר? אין לי מושג), ניחוחו החזק הוא מר, מתוק, עצי ושרוף בו זמנית, והוא שימש כרכיב פופולארי בבישום ערבי עתיק. בשנים האחרונות הוא זכה לעדנה ולפופולאריות מחודשים בקרב מותגי הנישה, שהוסיפוהו לבשמים רבים.  הטרנד הזה הוא אפוא הקרקע שעליה צמח Midnight Oud שלפנינו, שהלך עד הסוף עם מוטיב העוד, ובהחלט לא לקח אותו למקומות מעודנים, כפי שהוא יכול היה לעשות. וכאילו לא די בחריפות הטרפנטינית של הרכיב האקזוטי הזה, אל החוויה המרירה הזאת מתווסף זעפרן, שנוכחותו מעלה זכרון ריחני של חנות תבלינים בשוק, שרק מתגבר לנוכח הגרניום שמצטרף מיד לאחר מכן. אבל לאחר השלב הזה הדומיננטיות החריפה והמוזרה של הפתיחה מתמתנת, ואפשר להבחין בתווים באופן נפרד.  זה גם פחות או יותר השלב שבו ניתן להבחין במאסק (ולא מדובר במאסק נקי בסגנון בודי שופ. דמיינו את המאסק המצרי של For Her  לנרסיסו רודריגז, והוסיפו לו עוד קצת חייתיות) שהוא כנראה האחראי לתחושה הגולמית של "עור לא מעובד" שהיה נדמה לי שהרחתי. לאחר שעה אגרסיבית במיוחד של תווים המתחרים ביניהם מי יהיה פחות נחמד, העסק מתחיל להרגע, כאילו הצדדים מבקשים לשבת ולפוש מעט מההתגוששות המפרכת. אפילו מתקתקות מפויסת וחמימה של ורד ואמבר מתחילה להשתלט על העניינים, ולמרות העציות החרוכה שעדיין נמצאת שם, השטח מתחיל להתנקות. מכאן ואילך Midnight Oud כבר לא עצבני ומטונף כשהיה, וככל שעובר הזמן הוא נעשה נקי הרבה יותר, ומאבד לחלוטין את ניצוץ הטירוף של הפתיחה. העציות הולכת ומתמזגת עם השילוב המנחם, הפודרתי מעט, של ורד, אמבר ופטשולי, וכאן כבר מדובר בסיפור שכבר מוכר לנו מבשמים אחרים של JHAG כמו Lady Vengeance (יש ביקורת שלי עליו בבושמולוגית), אבל גם אתCitizen  Queen   ו Calamity J הוא מזכיר מאוד.  אני מוצאת את אקורד הסיום (שאגב, נמשך הרבה מאוד זמן – התבשמתי ב Midnight Oud בקלילות רבה בערב כמה שעות לפני השינה, ולמחרת בבוקר עוד יכולתי להריח אותו) קצת מאכזב, אבל הפתיחה המרשימה בהחלט מפצה על כך, והופכת את Midnight Oud לרכש ראוי אחרי הכל.

התווים הרשמיים של Midnight Oud הם ברגמוט, עוד, אמבר, מאסק, זעפרן, ורד מרוקאי, גרניום ופטשולי. הבושם מוגדר כיוניסקס ומכוון לשני המינים.


יום חמישי, 9 בספטמבר 2010

ביקורת בושם: Hermes Vanille Galante


Vanille Galante יצא ב 2009 כאחד מבשמי Hermessence, קולקציית הנישה האקסקלוסיבית של הרמס, אשר יוסדה ב- 2004 על ידי הפרפומר ז'אן קלוד אלנה (Jean-Claude Ellena), שבחזונו האמנותי קיווה ליצור לא סתם בשמים אלא "פואמות של חוש הריח". אף על פי שאני מכירה רבות מיצירותיו של אלנה,המכהן כאף של בית הרמס מזה שנים, את בשמי הרמסנס לא יצא לי להריח לפני Vanille Galante - בעיקר מפני שהם נמכרים בתפוצה מוגבלת מאוד וכמעט אך ורק בבוטיקים של הרמס במעט מאוד מקומות בעולם.
כפרפומיסטה שרחוקה מלהיות פריקית של וניל מחד אך מעריצה גדולה של הגאון אלנה מאידך, הסתקרנתי מאוד למשמע "וניל" בשם הבושם, וסקרנותי גברה עוד יותר כאשר קראתי לאחר מכן שאלנה העיד על עצמו שהוא איננו חובב וניל ו"ריחות מתוקים באופן כללי". לא שהופתעתי מהטענה כשלעצמה, שהרי אלנה ידוע בבשמיו המודרניסטים, האוונגרדיסטים, בעלי האיכות ה"שקופה", המעודנת לעילא, והרחוקה כל כך מהקונוטציות הסטנדרטיות (שלא לומר - וולגריות) שהייתם מלבישים על "וניל", אבל עצם הבחירה שלו בבושם שוניל הוא התימה המרכזית שלו עוררה אצלי שאלות ותהיות. עם זאת, למרות השאלות לא הייתי צריכה בשלב ההוא להריח את הבושם כדי לדעת שלא בוניל סטנדרטי עסקינן. זאת מהסיבה הפשוטה ש "Vanille Galante" היה שיחת היום בכל בלוגי ופורומי הבשמים באותה תקופה, ובין יתר הסיסמאות שהופרחו שם כדי לתאר את ייחודו ושונותו של הנ"ל התבלטה הסיסמא - "בושם וניל לא לחובבי וניל", או "בושם וניל לשונאי וניל", בגרסתה הפחות מעודנת.
מצוידת בידע הזה ובהיכרות מוקדמת עם אלנה, מיהרתי לרכוש ב $70 דולר בקבוקון קטן של 15 מ"ל (כן! אלה מחירי בשמי הרמסנס) של Vanille Galante באיביי, והימים שעברו עלי בהמתנה לפלא היו מהדרוכים שידעתי בחיי. כשהוא הגיע לבסוף, מה שהפתיע אותי באמת היתה העובדה שהופתעתי! Vanille Galante לא היה דומה אפילו במעט לדימוי הריחני שעלה ברוחי. ציפיתי לבושם שהוניל בו "שקוף" וכמעט לא מורגש, ושה"green notes" שהובטחו ברשימת התווים הרשמית, יבלטו בו. ומה שקיבלתי היה בהחלט משהו שיכולתי לזהות בנקל עם וניל.  אך גרוע מכך - היתה בו איזו דומיננטיות פרחונית פירותית שהפריעה לי, שאפילו הזכירה לי במשהו את תווי הפתיחה של הבושם Gold של דונה קארן, שמעולם לא באמת אהבתי, והוא לא הריח לי ירוק או עשבי כמו שחשבתי. אף על פי שלמרות כל אלה עדיין ניכר היה בודאות ש Vanille Galante אינננו בושם וניל סטנדרטי, ובטח שלא מריח כמו בשמי וניל אחרים (הוא קליל ואוורירי בהרבה), לא יכולתי שלא לחוש מאוכזבת. הבנתי שקיבלתי בושם וניל שונה, אבל לא שונה במובן שקיויתי. הנחתי אותו בארון הבשמים שלי לצד בשמים אחרים שאני מגיעה אליהם לעתים רחוקות בלבד, והתנחמתי לפחות בכך שמדובר ב 15 מ"ל ולא בקבוק גדול יותר...
אבל מצאתי את עצמי חוזרת אליו מדי פעם. לא כי קיוויתי למצוא בעצמי אהבה אליו או למצוא בו דברים שיחבבו את עצמם עלי עם הזמן, אלא מהסיבה הפשוטה והפרוזאית שאני חוזרת אל כל הבשמים שנמצאים בארוני בזמן זה או אחר. נוסיף לכך את העובדה שלמרות שהייתי מאוכזבת לא הרגשתי בשום שלב שמדובר בבושם רע, וכן את העובדה שהבושם, בהיותו קליל ומעודן, הוא לביש לחלוטין, ונקבל בושם שחוזרים אליו. משוואה פשוטה.
הסיפור היה יכול בשקט להסתיים כאן. סיפורים דומים עם בשמים קורים לי כל הזמן - אני רוכשת בושם, מגלה שהוא טוב אבל לא גאוני, הוא שוכב בארון עד שאחת לאיזה זמן אני מגיעה אליו, לאחר מכן הוא שוב חוזר לשכב בארון וחוזר חלילה...
אבל כאן דווקא קרה דבר. ההערכה שלי אל Vanille Galante הלכה וגדלה בכל פעם שלבשתי אותו. לא באופן דרסטי אמנם, אבל בכל זאת גדלה. היופי שלו מתגלה עם הזמן, ואם מחכים בסבלנות את רבע השעה הראשונה שלאחר ההתזה, הפירות נרגעים. נותנים לעוד רבע שעה לחלוף וגם הפרחים נרגעים. כל אלה לא נעלמים לגמרי אמנם אבל הופכים להרבה פחות דומיננטיים, ולצדם מתגלים תווים ירוקים ועציים, והכל יחד משתלב לכדי שלמות הרמונית ומעודנת על העור. המתיקות שם, אבל היא רכה ושקופה, ובניגוד לבשמי וניל אחרים היא לא חמה בכלל -  היא קרירה ומימית. לאחר שעות ארוכות כל מה שנשאר על העור הוא שרידים של וניל וצל קלוש של סנדלווד, עם איכות מעושנת מעט, אבל ממש מעט.
Vanille Galante בכל זאת הפתיע אותי לטובה. אבל שוב, גם ההפתעה הזאת הפתיעה אותי - הרי הייתי צריכה לדעת מראש שאלנה הוא לא איש של מחוות גדולות והפתעות גרנדיוזיות. אלנה, ממש כמו אלוהים, נמצא בפרטים הקטנים, והחתימה האישית שלו, הכל כך ייחודית לו, נמצאת בהם. המינימליזם שלו, שהופך את בשמיו לכל כך שונים מבשמים אחרים, אף פעם לא יוצא בהצהרות גלויות. הוא מדבר באנדרסטייטמנט ורק כך צריך לגשת אליו.
Vanille Galante הוא יצירה סופר אלגנטית ושיקית, והוא מרגיש יקר במובן הכי לא נובורישי שיש. יש בו טונות של איפוק ואין בו טיפת קולניות. הוא לא בושם שאני יכולה ללבוש יום אחרי יום. לא כי הוא לא לביש,כאמור,  אלא משום שכדי להעריך אותו כפי שמגיע לו, צריך תשומת לב מיוחדת ומצב רוח מיוחד, ובעיקר המון קשב. אף על פי שהקלילות שלו הופכת אותו לעל-עונתי, אני חושבת שהתקופה שהכי מתאימה לו היא שלהי הקיץ ותחילת הסתיו -  בדיוק התקופה הנוכחית.
אם אתם ברי מזל תוכלו להשיג, כמוני, בקבוק קטנטן של 15 מ"ל באיביי. זה באמת עניין של מזל, כי רוב הזמן Vanille Galante לא מוצע למכירה אונליין (במקומות ששולחים לארץ). אבל אם אתם נוסעים בקרוב לאירופה או לארה"ב רשמו לעצמכם לבדוק אותו באחד מבוטיקי הרמס שם.

יום רביעי, 8 בספטמבר 2010

הקדמה ארכנית מעט עלי ועל הבלוג


אני מניחה שאפשר לכנות אותי אספנית בשמים, אבל אני מעדיפה את הכינוי - אספנית חוויות ריחניות. בשמים הם הרבה יותר מאשר נוזל בבקבוק מבחינתי, מפני שאני חווה באמצעותם זכרונות, רגשות ותחושות. בשמים מסוימים מספרים לי סיפור, אחרים שרים לי שיר, אחדים מציפים אותי בנוסטלגיה בעוד שאחרים מותירים אותי שוות נפש לחלוטין. בשמים הם כמו אנשים - יש ביניהם קלי דעת, יש ביניהם נמרצים, יש חמורי סבר ויש בעלי חוש הומור. עם השנים צברתי לא מעט בשמים, והארון שלי עומד להתפקע. אני כבר מזמן לא מסתפקת בבשמי מיינסטרים שנמכרים ברשתות כאן בארץ, והחיפוש שלי אחר בשמים הוא תמיד חיפוש של המיוחד, הלא שגרתי והיוצא דופן. ככזה הוא תמיד מסע עם מכשולים ומהמורות, כי הנדיר והגדול מהחיים הוא בהכרח גם קשה להשגה. אבל ממכשולים לומדים, ואכן הגעתי למצב שאני יכולה בהחלט לומר על עצמי שאני יודעת דבר או שניים על בשמים. אבל לא להפיץ ידע זה אני חפצה. מטרתי הרבה יותר יומרנית מכך: ברצוני לתפוס חוויה ריחנית ולתרגם אותה למילים. הבלוג הזה ישמש כפלטפורמה נסיונית לשם כך. 

כדי שיהיה לכם מושג עם מי יש לכם עסק - הנה עשרים ושלושה פרטי טריוויה אודותיי:

1. אני כבר שנים לא קונה בושם כדי "להריח טוב", ולכן לא בהכרח מחפשת את היפה או הנעים.

2. נקיון כשלעצמו הוא כמעט אף פעם איננו תכונה שאני מחפשת בבשמים שלי. אין לי שום עניין בבושם עם "ריח נקי", אם מעבר לריח הנקי אין שום ערך מוסף.

3. העיסוק שלי בבשמים לא ממש קשור בטיפוח. למעשה הוא גובל בגיקיות.

4. אני אוהבת ולובשת בשמי נשים, גברים ויוניסקס

5. אני אוהבת מאוד ריחות של עשבים ירוקים, עצים, טחב, אינסנס, סיגריות וכל מה שמעושן, קפה, תה, שקדים, חציר, איריס, הדרים, עור, זמש, אניס, ליקוריש, וטיבר, גומי, הל, כוסברה, ג'ינג'ר, מנטה, תאנה.

6. אני לומדת לאהוב ולהעריך ורד לאחר ששנים לא יכולתי לסבול את הפרח הזה בבישום.

7. אני חצויה לגבי יסמין, דבש, וניל, פטשולי ואמבר. בבשמים מסוימים אני עשויה לשנוא אותם ובאחרים לאהוב אותם מאוד.

8. באופן כמעט גורף אפשר לומר שאני לא מחבבת בשמים פירותיים או פרחונים פירותיים. אני לא אוהבת בשמים שמריחים כמו סוכריות, לא בשמים "ספורטיביים", אבל פה ושם יש יוצאים מן הכלל שאני כן אוהבת.

9. מאסק אני אוהבת אם הוא חייתי ואגרסיבי ולא כשהוא מעודן ומבוית.
 
10. אני אקנה בושם פרחוני כבד אם אני אחשוב שהוא נפלא, אבל לרוב לא אלבש אותו.

11. יש לי הרבה מאוד בשמים שאני אף פעם לא לובשת כי אני אוהבת להריח אותם מדי פעם מהבקבוק, אבל לא להסתובב איתם.

12. יש לי בשמים שאני מעזה ללבוש רק כשאני לבד בבית.

13. אני מאוד עונתית בכל מה שקשור לבשמים. יש לי קולקציות קיץ, חורף סתיו ואביב, ואני באמת מאמינה שבשמים מסוימים - ממש כמו בגדים - מתאימים לעונות מסוימות יותר מלאחרות. עם זאת, העונתיות הזאת היא לא הקפדה לשמה, ואני חורגת ממנה לא אחת אם רק מתחשק לי.

14. אני לא מפחדת מבשמים המיועדים לאוכלוסיה בוגרת או מבשמים המזוהים עם "דודות" ו"סבתות".

15. לעומת זאת, יש לי נטיה אינסטינקטיבית להתרחק ולהירתע מבשמים המיועדים לקהל צעיר מאוד.

16. מאוד קשה לי עם רוב הריחות של הסבונים היום, ומאוד קשה לי להסתבן עם סבון שלא מריח לי טוב. עד היום לא מצאתי את הסבון האידיאלי, אך מצאתי איזשהו רע במיעוטו שהצלחתי להתרגל אליו. החיפושים שלי לא נגמרו.

17. הסבונים שאני ממש אוהבת הם כאלה שצריך לקחת משכנתא בשבילם.

18. אני אוהבת מוצרי גוף משלימים, ואם אני מוצאת כאלה שמוצאים חן בעיני אני קונה אותם.

19.  אני בדרך כלל לא מתעניינת בנרות ריחניים או מוצרי אמבט.

20. כבר מזמן רציתי לפתוח בלוג על בשמים ולקרוא לו "מה בבקבוק?". עם זאת, תמיד חשבתי שלתחזק בלוג שכזה זו עבודה קשה ותובענית, ולכן הרעיון נדחה ונדחה.

21;. כפיצוי פתחתי את הבלוג "מה בבקבוק?" על תחביב מס' 2 שלי - לקים, שהוא גם תחביב הרבה יותר קטן וחדש שלי.

22. למרות ש"מה בבקבוק?" נפתח כפיצוי הוא מסב לי קורת רוח רבה, ואני נהנית ממנו כמו שמעולם לא חשבתי שאפשר להנות מבלוג. אני מאחלת לעצמי להנות מ"מה בבקבוק? - הבושם" באותה המידה לפחות.

23. "מה בבקבוק" נפתח בסילבסטר, הלוא הוא ערב השנה האזרחית החדשה, ו"מה בבקבוק? - הבושם" נפתח בערב השנה העברית החדשה. לא התכוונתי שכך יצא, אבל פתאום, תוך כדי כתיבה נעשיתי מודעת לעניין. אני לא מייחסת לכך משמעות, אבל כן מוצאת שזה משעשע מעט.