Jean Patou Enjoy EDP - ביקורת בושם.

"אני לא אוהב/ת בשמים פרחוניים-פירותיים. הם בדרך כלל  צפויים מדי וכמעט תמיד מריחים כמו הרבה בשמים פירותיים אחרים". 

זהו כלל הברזל של הפרפומיסטה המתחילה, והוא מסמן התחלה של הגדרה עצמית דרך השלילה. ממש כמו מתבגר שמגלה את זהותו דרך מרד בערכים של הוריו, אצל הפרפומיסטה הזהות האישית, או מה שמכונה ה"טעם", אינה אלא מרד במצאי הבשמים השולט בדראגסטורס. ובימינו מצאי זה (להלן ה"מיינסטרים") הוא ברובו פרחוני-פירותי.

המיינסטרים לעולם יהיה מטרה נוחה להתנגחות,  גם מהסיבות המובנות מאליהן הקשורות לביקורת המוצדקת על הקונפורמיות והאחידות שהוא מייצר, וגם מהסיבה שהמיינסטרים, ממש כמו אלוהים, אדיש לזעקותיו ומחאותיו של הפרט המוצא בו דופי.  אך טבעי הוא שהפרט הרגיש המוצא דופי שנתקל בחומה של אדישות יתחזק בעמדותיו וימצא בהן משנה תוקף. לא לאהוב בשמים פרחוניים-פירותיים זהו כלל סנוביסטי אשר אימוצו יוצר בידול  בין נפש הפרפומיסטה המעודנת לבין הנפשות ה"רגילות" התועות להן בקניונים הומי אדם, ידיהן עמוסות בשקיות של קסטרו. החליפו קסטרו בכל רשת קניונים אחרת שתמצאו על פני הגלובוס ותקבלו את כלל הסנוביזם האוניברסלי של פרפומיסטות ברחבי העולם: בשמים פרחוניים – פירותיים הם מחוץ לתחום הפרפומיסטה. הם בתחום ההמון הגס שאינו מבדיל בין ימינו לשמאלו.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי זה משעשע אותי - גם אני הייתי שם.  אלא מאי? אי אפשר באמת גם להיות פרפומיסטה  (היינו. לתחזק הובי בשמים פעיל הכרוך בקניות ובהחלפות בשמי נישה/קלאסיקה/נדירים) לאורך זמן וגם לשמור אמונים לכללי ברזל, יהיו אלה סנוביסטים והכרחיים לבידול אישי והגדרה עצמית ככל שיהיו. המציאות פשוט לא עובדת ככה. איך אומרת הקלישאה? "המציאות מורכבת בהרבה". וכדרכן של קלישאות, גם זו נכונה.

את Enjoy של ז'אן פאטו קיבלתי באיזו החלפה שעשיתי עם מישהי במייקאפאלי. Enjoy הוא בושם פרחוני-פירותי בהגדרה, אבל אני בספק אם מישהו יחשוב שהוא דומה להרבה בשמים פרחוניים-פירותיים מהסופרפארם.  הוא נפתח כסירופ צמחים מרירים עם יותר מדי פירות יער, ואלה האחרונים מיד גורמים לך לחשוב שזה הולך להיות מתוק, מתוק מדי. כמו תרופה שהמתיקו אותה יתר על המידה כדי להתגבר על רכיביה המרפאים  אך המרים.  אבל  בעוד שנדמה לרגע שהמתיקות עומדת להשתלט, הירוקת המרירה משמיעה קולה ומתפתח איזה מאבק, ובו מתברר כי שני הצדדים שווים בכוחם. התוצאה אפקטיבית למדי, ואפילו, הייתי אומרת, כמעט משכרת.

למרבה המזל הפתיחה הזאת, שיש בה מתיקות, מרירות וחמיצות שיוצרות איזו חריפות מדיצינית מיוחדת במינה, נשארת מספיק זמן כדי לייצר עניין החורג מעבר לדקות מעטות. הבעיה מתחילה לא כשזו נעלמת, אלא כשישות נוספת מתחילה להוציא את ראשה הצהבהב: הבננה. אני אדם ליברלי באופן כללי ובבשמים בפרט, אבל נוכחותה של בננה ריחנית במיוחד מצליחה לאתגר יפה מאוד את הליברליזם הזה.  ככל שעובר הזמן נוכחותה של הבננה משתלטת, וגם אם פירות היער ומשהו מהמדיציניות המסתורית של הפתיחה עודם שם, הרי שאני מתחילה לחוש כניצולת מסיבה בגן ילדים לאחר שנזרקה עלי תכולתן של עשרות שקיות הפתעה. לא ממתק ספציפי, אלא תערובת של כמה ממתקים מסוגים שונים שהוטחו בי באלימות וגרמו לעורי להיות צבוע בצבעי מאכל ודביק.  זה כמובן מתעדן בהמשך. ניצולת שקיות ההפתעה חוזרת הביתה ומתקלחת. כשהיא מתנגבת ומתלבשת היא מגלה שהריח עדיין שם, אבל הוא לפחות נסבל ואפילו נעים לפרקים. אבל הבננה לא נעלמת, היא פשוט באה בגלים. וכשהיא באה היא מעצבנת ומטרידה. עוברות שעות עד שהיא מפנה את השטח ומותירה שרידים של וניל, מאסק ופאטשולי לבדם, אבל גם אז לעתים נדמה שצלה הכבד והמחניק עוד בסביבה.

אני לא יכולה לאהוב את Enjoy באמת. אבל לא מהסיבה שפרפומיסטות לא אוהבות בשמים פרחוניים פירותיים.  פרפומיסטות לא אוהבות בשמים פרחוניים-פירותיים בתואנה שהללו מנסים להתחנף, למצוא חן, להריח טוב, לא להתבלט ולא להפריע לאיש. אבל Enjoy הוא פרחוני-פירותי שעושה הכל חוץ מאשר את אלה.  למעשה הוא עושה מה שהרבה בשמי נישה עושים – הוא מצליח להטריד באמת.  המסקנה: צריך לנסות מדי פעם גם פרחוניים-פירותיים. מ.ש.ל.

התווים הרשמיים: קסיס, בננה ירוקה, תפוז, ברגמוט, אגס, מנדרינה, ורד בולגרי, ורד טורקי, הדיון (hedione), יסמין הודי, פטשולי, מאסק, וניל, אמבר (ענבר).

את Enjoy אפשר להשיג באיביי החל מ $30. 

Hermes Hiris EDT - ביקורת בושם

Hiris   הוא ללא ספק בושם בעל מעמד מכונן בהיסטוריה הפרפומיסטית הפרטית שלי.  התוודעתי אליו בעודי פרפומיסטה מתחילה, כזו שטרם נחשפה להרבה מאוד נישה או קלאסיקה, אבל עדיין מכירה יותר בשמים מהאדם הממוצע וזוקפת לזכותה הכרות טובה מאוד עם כל בשמי המיינסטרים שאפשר למצוא במקומותינו. הכרות שאגב, הושגה בעמל רב– פקדתי קניונים לעתים קרובות מאוד רק כדי להכנס לכל סופרפארם/ניו פארם/משביר ואף חנויות בשמים כבודי שופ/לאוקסיטן/ללין/סבון, למטרת רחרוח אינטנסיבי אך סיזיפי ברובו, שהסתיים בדרך כלל לא בכמיהה לנכס לעצמי את הבקבוקים שמצאתי אלא בכמיהה דווקא אל אלה שלא מצאתי ושלא ידעתי היכן וכיצד להשיג. 


את Hiris החלטתי לרכוש בכלפרפיום לאחר שקראתי בבלוגי בשמים רבות על בשמים של הרמס, ולאחר שגמרתי אומר בלבי להעז לקנות בשמים בקניה עיוורת. עם Hiris אפילו הרגשתי שאני לוקחת סיכון של ממש, מכיוון שהביקורות על הבושם במייקאפאלי (שבזמנו נתפס אצלי כסוג של אלוהים על פיו נחרצו גורלות) היו כל כך מעורבות והציון שהוא קיבלת היה כל כך נמוך (משהו כמו 3.5 מתוך 5),  שממש רעדו לי הידיים...


אני זוכרת את עצמי יוצאת מהמחסן של כלפרפיום ברעננה (זה היה לפני שנים, כשאפשרות ל"איסוף עצמי" פירושה היה לא הגעה לחנות מסודרת ומזמינה במקום נגיש אלא למחסן גדול ומוזר צמוד לתחנת דלק הממוקם עמוק בתוך איזור תעשיה שקל מאוד ללכת בו לאיבוד) ונכנסת לאוטו כשאני קורעת מהבושם את אריזת הצלופן כדי למהר ולעמוד על טיבו של הדג החדש שהעליתי בחכתי.  אני גם זוכרת שחייכתי לעצמי ברגע שהרחתי אותו, וזה זיכרון נדיר למדי, שכן בשמים אף פעם אינם גורמים לי לתגובה של חיוך.  אין באפשרותי לתאר את כל מה שעבר לי בראש באותו רגע – וגם לא אוכל לזכור זאת, אבל אני יכולה לומר שברגע שהרחתי את Hiris  ידעתי מיד, ובוודאות ממשית, שני דברים : האחד - שזה הבושם המוזר ביותר שאי פעם נתקלתי בו, והשני – שאני מאוהבת בבושם כפי שלא הייתי מאוהבת באף בושם מימיי.


מטאלי, חריף, עוקצני, אדמתי הם שמות תואר שיוחסו לבושם עוד לפני שבאתי אני ורחרחתי אותו, ובמידה רבה של צדק. הבעיה עם שמות תואר היא שלא משנה איך משתמשים בהם, איזה מושג הם באמת יכולים לתת על הריח?  אבל זה לא שישנה דרך אחרת לנסות לתרגם חוויה של ריח למילים... הטרגדיה היא שכאן, דווקא כאן, זה כל כך מפריע לי, כי הדבר הבלתי אמצעי הזה שנתקלים בו ב Hiris הוא באמת מעבר לכל מילה או שם תואר...


 אז כן, יש עוקצנות בלתי מתקבלת על הדעת בפתיחה –  תוקפנית ממש, כמו קבלת פנים משונה שכזו לבית שמעולם לא הייתם בו, והדבר הראשון שמציגים לכם הוא המרתף האפל והמפחיד עם קורי הכביש והחולדות. כאילו כדי לרמוז לכם שזה הזמן להסתלק אם אתם לא באמת באמת מוכנים לקבל את הבית כמכלול, על הטוב ועל הרע, על הנעים ועל המאיים שבו.  אם שרדתם את קבלת הפנים הלא שגרתית, שאורכת דקות ארוכות, אתם מוזמנים להוציא את ראשיכם מהמרתף החשוך ולהתהלך בשביל החצר – שם החלל פתוח יותר וכבר יש זרימה של אויר, אולם ב"חצר" אל לכם להבין גינה מקושטת הגזומה למשעי שערוגותיה מסודרות. לא. רק אדמה שהגידולים היחידים שעליה הם מיני ירק שלא נשתלו במכוון, אלא כאלה שגדלים בכל מקום שבו טרם עקרו אותם.  וטחב, טחב מכל עבר. לפני שנמשיך לסקור את שאר הבית ברצוני להעיר שאתם מוזמנים לראות בפיסקה זו מעין "מבוא לאיריס". איריס הנו פרח מסתורי, שיותר משהוא מריח כפרח הוא מריח כאדמה וטחב . בניגוד לפרחים רבים אחרים, איריס משמש הרבה גם בבשמי גברים, ואיננו נשי במובהק.


נמשיך בסיור שלנו: אתם בחצר, באויר הפתוח אך הטחוב, אתם מתקדמים בשביל שאמור להוביל אל הבית. תוך כדי הליכה אתם מבחינים בכך שהמרחק אל הבית גדול משחשבתם, ושהחצר אף היא גדולה משחשבתם. ככל שאתם מתרחקים מהאיזור הקרוב למרתף אתם מגלים שהחצר היא למעשה שטח פתוח די גדול, ותוך כדי שיטוט אתם מגלים בה כמה פרחים, איזה שיח ורד נטוש, עצים, ואפילו ערוגת גזר.  אתם נושמים עכשיו אויר מרחבים מלטף ואבקתי שמשכר אתכם ומסיח את דעתכם. מבלי משים אתם סוטים מהשביל המוביל אל הבית ותועים בחצר שלפתע נגלית אליכם כמרחב פתוח ועצום בגודלו. השמש יוצאת אליכם ונדמה לכם שאתם שומעים כמה ציפורים מצייצות, אתם מאושרים. פסקה זו היא, אם תרצו, קורס ההמשך לאיריס והיא חושפת את הצד הידידותי של הפרח המופלא: פודרתי, נעים, מתקתק אם כי זוהי עדיין מתקתקות קצת מוזרה כי היא מזכירה מתקתקות של גזר (!)


אתם ממשיכים במסע שלכם, אלא שאת השביל אל הבית איבדתם. אתם לא ממש יודעים לאן אתם הולכים. מצד שני, זה גם לא ממש משנה לכם כי הכל כל כך נעים. אתם מרגישים קלילים וכמעט חסרי גוף. כבר לא נותר זכר לטחב של המרתף וסביבותיו, ורק פריחה עדינה, שקופה אפילו, מלווה כל צעד שלכם עד שנעלמת כליל.


בדיוק בשניה לפני ההתעוררות אתם מבינים שלא הגעתם לשום בית, ולפני שאתם מספיקים לשאול את עצמכם אם מישהו פה חמד לצון, אתם מתעוררים  - בבית - מהחלום הקסום והמשונה הזה, מותשים מכל מיני מחשבות לא מאורגנות.


התווים הרשמיים של Hiris  הם: כוסברה, פרחי ציפורן, שורש איריס, אמבר, נרולי, ורד, דבש, וניל, ארז ועץ השקד.
בעבר ניתן היה להשיג את Hiris  בכלפרפיום, אבל היום למיטב ידיעתי כבר לא. אופציות טובות הם סטרוברינט או איביי (ואפילו דיוטיפרי כמדומני) במחירים שמתחילים מ – 65$ ל – 50 מ"ל.

Serge Lutens Daim Blond EDP - ביקורת בושם

מה נפלא יותר מסירופ שיעול, הל וזמש? השילוב של כל אלה יחד בבושם אחד. Daim Blond מבית הנישה האגדי Serge Lutens, הוא במקרה (או שלא במקרה בעצם) הבושם שהיה אצלי הכי הרבה בשימוש החורף. אין מדובר בבושם חורפי פר אקסלנס, ואפילו הייתי מגדירה אותו כאביבי, אבל גם החורף הישראלי הוא לא בדיוק חורף פר אקסלנס, כך שזה הרגיש לי לגמרי מתאים.
תיאור בשמים היא מלאכה לא פשוטה שדורשת בהירות רבה וברירת מילים מקסימלית, משום שהנסיון לתרגם חוויה חושית בלתי אמצעית כריח למילים, יש בה סיכון בשל הפוטנציאל הרב להחטיא. המלכוד שאליו אפשר בנקל ליפול במקרים שכאלה הוא לתאר ריח כ"נהדר", "נפלא",  "משעמם" או שאר שמות תואר כלליים מדי שמעבר להיותם עדות לרגשותיו של הדובר ביחס לבושם, אינם אומרים דבר וחצי דבר על הבושם עצמו. ובכן, על אך היותי מודעת לכל אלה, ארשה לעצמי להיכנס  אל אותו מלכוד שברגיל הייתי מבזה את הנופל אליו ולומר, רק הפעם, שהבושם הזה "מוזר". כן, אני יודעת, לא אידיאלי, אבל איכשהו מתבקש. אסביר: מדובר בבושם פירותי מאוד ומתקתק – לכאורה, די בכך כדי להרתיע פרפומיסטה שכמותי, שמתרחקת מ"פירותי ומתקתק" כמו מאש. אבל יש משהו מוזר (שוב, סלחו לי) בפירותיות הזאת. אין זו אותה פירותיות פרחונית שאתם מכירים מהבשמים של ימינו. זוהי פירותיות שיש בה אלמנט מדיציני, והיא מזכירה הרבה יותר סירופ שיעול מאשר כל דבר אחר.  משמש הוא התו הפירותי המוצהר בבושם זה, אבל משום מה עולה אצלי אסוציאציה לפירות יער, או ליתר דיוק, פטל. למעשה, פחות הריח של הפרי עצמו ויותר ריח הלוואי שלו – זה החמור מעט, שהופך לדומיננטי במיצוי ובריכוז. אבל גם את המשמש אני מריחה, וגם כאן, אינני מריחה את הפרי, אלא יותר משהו כמו "תמצית טעם" של משמש, כזו מהסוג הסינתטי שהייתם נתקלים בה אולי בקרטיב משמש של פעם... ומה יש כאן לאהוב, תשאלו? ועל כך אתקשה להשיב, לכן אסב את תשומת לבכם למוזרות נוספת בבושם – יש בו תו מאוד דומיננטי של זמש. בזמש כשלעצמו אין שום דבר מוזר, וזהו גם תו מקובל בבישום (אם כי פחות בבישום המיינסטרימי המוכר לנו), ולרוב ריחו רך ומעוגל יותר מתו העור שבבישום, עם פחות חריפות ופחות "חייתיות". אלא שכאן, הזמש מעלה אצלי אסוציאציה לאלמנטים מתחום מכונאות הרכב (תחום בו אני מבינה מעט מאוד, אבל יצא לי להיות במוסכים כמה פעמים בחיי וישנו הרגע הזה שפותחים את מכסה המנוע וניחוח מאוד ספציפי משתלט על החלל. זה ריח "מכונאות הרכב" שעליו אני מדברת).  המשונה הוא שלפרקים הבושם דווקא כן מריח לי חריף וחייתי כמו עור, אבל נדמה שלחריפות והחייתיות הללו אחראית דווקא תמצית הפירות/שיעול המוזרה, ולא תו הזמש... (אפילו את עצמי הצלחתי לבלבל כאן).
ואחרי כל זה, האם תאמינו לי אם אספר לכם שלבושם הזה ניחוח מעודן לעילא? כנראה שלא. ואם אספר שהוא מריח יוקרתי, ממש כמו הרבה כסף, תאמינו? בטח שלא. ואם אספר שהוא מתמזג עם העור בצורה מופלאה כל כך שיוצרת תערובת חושנית מאין כמוה, התאמינו? אני בספק. על כן אאלץ לחתום על כל אלה בשבועה.

התווים הרשמיים: עוזרד, הל, איריס, משמש, כוכבית, מאסק, הליוטרופ, עור.

את Daim Blond המוזר, המופלא, הממכר והחד פעמי ניתן להשיג בסטרוברינט ב 422 ש"ח ל – 50 מ"ל.