יום ראשון, 3 באפריל 2011

Serge Lutens Daim Blond EDP - ביקורת בושם

מה נפלא יותר מסירופ שיעול, הל וזמש? השילוב של כל אלה יחד בבושם אחד. Daim Blond מבית הנישה האגדי Serge Lutens, הוא במקרה (או שלא במקרה בעצם) הבושם שהיה אצלי הכי הרבה בשימוש החורף. אין מדובר בבושם חורפי פר אקסלנס, ואפילו הייתי מגדירה אותו כאביבי, אבל גם החורף הישראלי הוא לא בדיוק חורף פר אקסלנס, כך שזה הרגיש לי לגמרי מתאים.
תיאור בשמים היא מלאכה לא פשוטה שדורשת בהירות רבה וברירת מילים מקסימלית, משום שהנסיון לתרגם חוויה חושית בלתי אמצעית כריח למילים, יש בה סיכון בשל הפוטנציאל הרב להחטיא. המלכוד שאליו אפשר בנקל ליפול במקרים שכאלה הוא לתאר ריח כ"נהדר", "נפלא",  "משעמם" או שאר שמות תואר כלליים מדי שמעבר להיותם עדות לרגשותיו של הדובר ביחס לבושם, אינם אומרים דבר וחצי דבר על הבושם עצמו. ובכן, על אך היותי מודעת לכל אלה, ארשה לעצמי להיכנס  אל אותו מלכוד שברגיל הייתי מבזה את הנופל אליו ולומר, רק הפעם, שהבושם הזה "מוזר". כן, אני יודעת, לא אידיאלי, אבל איכשהו מתבקש. אסביר: מדובר בבושם פירותי מאוד ומתקתק – לכאורה, די בכך כדי להרתיע פרפומיסטה שכמותי, שמתרחקת מ"פירותי ומתקתק" כמו מאש. אבל יש משהו מוזר (שוב, סלחו לי) בפירותיות הזאת. אין זו אותה פירותיות פרחונית שאתם מכירים מהבשמים של ימינו. זוהי פירותיות שיש בה אלמנט מדיציני, והיא מזכירה הרבה יותר סירופ שיעול מאשר כל דבר אחר.  משמש הוא התו הפירותי המוצהר בבושם זה, אבל משום מה עולה אצלי אסוציאציה לפירות יער, או ליתר דיוק, פטל. למעשה, פחות הריח של הפרי עצמו ויותר ריח הלוואי שלו – זה החמור מעט, שהופך לדומיננטי במיצוי ובריכוז. אבל גם את המשמש אני מריחה, וגם כאן, אינני מריחה את הפרי, אלא יותר משהו כמו "תמצית טעם" של משמש, כזו מהסוג הסינתטי שהייתם נתקלים בה אולי בקרטיב משמש של פעם... ומה יש כאן לאהוב, תשאלו? ועל כך אתקשה להשיב, לכן אסב את תשומת לבכם למוזרות נוספת בבושם – יש בו תו מאוד דומיננטי של זמש. בזמש כשלעצמו אין שום דבר מוזר, וזהו גם תו מקובל בבישום (אם כי פחות בבישום המיינסטרימי המוכר לנו), ולרוב ריחו רך ומעוגל יותר מתו העור שבבישום, עם פחות חריפות ופחות "חייתיות". אלא שכאן, הזמש מעלה אצלי אסוציאציה לאלמנטים מתחום מכונאות הרכב (תחום בו אני מבינה מעט מאוד, אבל יצא לי להיות במוסכים כמה פעמים בחיי וישנו הרגע הזה שפותחים את מכסה המנוע וניחוח מאוד ספציפי משתלט על החלל. זה ריח "מכונאות הרכב" שעליו אני מדברת).  המשונה הוא שלפרקים הבושם דווקא כן מריח לי חריף וחייתי כמו עור, אבל נדמה שלחריפות והחייתיות הללו אחראית דווקא תמצית הפירות/שיעול המוזרה, ולא תו הזמש... (אפילו את עצמי הצלחתי לבלבל כאן).
ואחרי כל זה, האם תאמינו לי אם אספר לכם שלבושם הזה ניחוח מעודן לעילא? כנראה שלא. ואם אספר שהוא מריח יוקרתי, ממש כמו הרבה כסף, תאמינו? בטח שלא. ואם אספר שהוא מתמזג עם העור בצורה מופלאה כל כך שיוצרת תערובת חושנית מאין כמוה, התאמינו? אני בספק. על כן אאלץ לחתום על כל אלה בשבועה.

התווים הרשמיים: עוזרד, הל, איריס, משמש, כוכבית, מאסק, הליוטרופ, עור.

את Daim Blond המוזר, המופלא, הממכר והחד פעמי ניתן להשיג בסטרוברינט ב 422 ש"ח ל – 50 מ"ל.

2 comments:

אנונימי אמר/ה...

לפעמים נדמה לי שלקחת על עצמך משימה בלתי אפשרית עם הבלוג הזה ופעם אחר פעם את מוכיחה שהתבדיתי. אני מסוגלת ממש להריח אותו ואני רוצה אותו אצלי כמה שיותר מהר. סירופ שיעול, מוסך וריח של ערימת שטרות? פרוורטי להפליא. תענוג.

VanityGirl אמר/ה...

חן חן!
רק לשם הבהרה - את עניין הכסף יש לקחת באופן מטאפורי. אין מדובר באמת בריח של הדבר הפיזי - ערימות של שטרות (צר לי). זו היוקרה, היוקרה המטונפת, שהקומפוזיציה כולה משרתת.