Juliette Ha a Gun Miss Charming EDP - ביקורת בושם

מיס צ'רמינג היא אחותה הצעירה והתמימה של ליידי ונג'נס.  כמו שאר בשמי המותג, גם הבושם שלפנינו מבוסס על ורד, אבל מעניינת ההשוואה לליידי ונג'נס כי האוירה בשניהם שונה לחלוטין. בניגוד ל Midnight Oud ו Calamity J של JHAG, שמשחקים על המגרש הג'נדרי בהציגם תכונות "גבריות" או לכל הפחות יוניסקסיות, הרי שמיס צ'רמינג וליידי ונג'נס הם בשמים המציגים נשיות צרופה שקשה לטעות בה. אך בעוד שהנשיות המתגלית בליידי ונג'נס היא בשלה, אפלה ופתיינית, הנשיות שבמיס צ'רמינג היא בוסרית וכמעט בתולית. הבושם נפתח בפירותיות ריבתית מתקתקה חמצמצה, ותוך פחות מדקה אפשר לחוש באיזו טריות רעננה מאוד של ורדים, אבל זו מעורבבת כל כך טוב בפירותיות הראשונית, שהתחושה היא של ריבת תות שבושלה עם כמה עלי ורד. אני מודה שבתור מי שאין לה חיבה יתרה לבשמים פרחוניים-פירותיים הפתיחה הזאת הערימה עלי קשיים רבים, ואף על פי שהיא לא ממש גרמה לי לסלוד מהבושם, היא בהחלט גרמה לי להמנע מרכישתו זמן רב. התזות חוזרות ונשנות של מיס צ'רמינג במשביר בסופו של דבר הובילו אותי אל הרכישה, אך זו לא היתה מהמניעים הרגילים שמובילים אותי לרכוש בושם, ושיקולים נוספים (מבצעים משתלמים ביותר שעליהם כבר דיברתי פה ופה, והקושי להשאיר במדף בושם של מותג נישה שכל כך קשה להשגה במקומות אחרים בעולם על מדפי המשביר בידיעה שאני עשויה להתחרט על כך ביום מן הימים) היו מעורבים בהחלטה.

היום, גם אם קשה לי לצאת בהצהרה הגורפת שאני "מאוהבת" בבושם, אני משועשעת מאוד לנוכח ההתלבטויות הרבות מדי שליוו את תקופת טרום הרכישה, וזאת מהסיבה הפשוטה שמיס צ'רמינג הפך מהר מאוד לאחד הבשמים היותר לבישים שלי. הריבתיות שבפתיחה אמנם קצת מתוקה יותר ממה שהייתי מעדיפה, אבל הסיאז' הכמעט אפסי של הבושם והיותו קרוב מאוד לגוף הם אלמנטים מאזנים. מיס צ'רמינג לרגע לא מרגיש כבד או עמוס כמו כל כך הרבה בשמי מיינסטרים פרחונים-פירותיים, ואני מניחה שמיעוט המרכיבים היחסי הוא האחראי לכך. התחושה כשלובשים את הבושם היא באופן מפתיע קלילה וטבעית, וכעבור זמן מה מרגע ההתזה אני כמעט שוכחת שהוא עלי, ורק פה ושם בהבלחות של רגע אני חשה בו מדי פעם. היופי האמיתי בבושם מתגלה רק כאשר מפלס הפירותיות ההתחלתית יורד באופן משמעותי ונותרת תערובת עצית/ורדית שמריחה לי מעט מאסקית ומשתלבת בצורה מושלמת עם ריח הגוף. כשזה קורה מיס צ'רמינג הופך להיות בושם תנחומים נעים ביותר ולגמרי לא מזיק, אבל בשביל זה צריך לחכות לפחות שעה אם לא יותר.

אף על פי שהסיאז' במיס צ'רמינג קטן ביותר, העמידות שלו מרשימה, והוא נשאר יום שלם הגוף. החמימות העצית של תווי הבסיס שלו לצד המתקתקות הריבתית של תווי הפתיחה, מונעים ממנו להיות בושם קייצי בשבילי. בעיני זהו בושם סתיו מצוין, אבל אני חוזרת אליו שוב ושוב גם בחורף בכל פעם שאני זקוקה למנוחה מבשמי החורף הכבדים. 

מיס צ'רמינג הוא לא הבושם המעניין ביותר שיש, ומעבר לתכונות החביבות שלו שעליהן עמדתי, אין בו יותר מדי דברים להעריך. עם זאת - הוא כל כך הרבה יותר מוצלח וייחודי מבשמי סופרפארם ומשביר אחרים, שההבדלים ממש זועקים. לצרכני בשמי מיינסטרים אמליץ בחום להתנסות בו. מדובר בנישה אמנם, אבל ידידותית ולבישה מאין כמוה, ובעתות מבצעים גם ניתנת להשגה במחיר בושם רגיל.  

התווים הרשמיים: ורד מרוקני, תות, ליצ'י ומאסק. 

להשיג במשביר לצרכן.

Comme des Garcons (Series 7 Sweet): Wood Coffee - ביקורת בושם

סתיו הוא זמן טוב לתור אחר ניחוחות ארומטיים ולזנוח לזמן מה את מי הקולון והבשמים המרעננים של הקיץ.  זוהי אמנם עדיין לא שעתם של הבשמים הכבדים ובעלי הנוכחות של החורף, אבל משהו באווירת הביניים הזאת מושך  - אותי לפחות - לכיוונים מחממים.  בתור אחת שנוטה לסבול מאד מקור קשה לי לומר שאני אוהבת את החורף. למעשה, אני מאד מאד לא אוהבת חורף. אפילו עצם המחשבה על חורף יש בה כדי לדכדכני קמעה.  אבל בשמים של חורף אני אוהבת, ואולי יש בכך מעין פיצוי... אבל נעזוב את  זה עכשיו. סתיו אמרנו.
Wood coffee  מסדרת ה   sweets (מס' 7) של בית האופנה האוונגרדי קום דה גארסון בקלות  יכול להיקרא בושם של סתיו.  קפה שזה עתה נטחן עם הל מזנק עליך למן השניות הראשונות. למעשה  קודם בא ההל, מהול באיזו מתיקות  מעודנת (אולי ליקוריש?) ותוך שניות ספורות מתווסף  הטעם המוכר והאהוב של הטחינה הטריה. בהמשך המרכיבים הללו מתמתנים ואפשר להבחין בעוד ניחוחות מן המטבח כגון תבלין קארי וג'ינג'ר, כאשר הכל מתבשל לו בתוך עיסה מתקתקה ומנחמת שהיא ספק צ'אי מסאלה ספק דייסת אורז.  תוך שעה המטבח ההודי והקפה מפנים את מקומם למתיקות המוכרת והמנחמת של וניל/עצים/ פטשולי שמשמשים תווי בסיס בכל כך הרבה בשמים אחרים.  יותר וניל מפאטשולי ויותר וניל פאטשולי מעצים. אבל גם אז – זה מעודן. לא מתוק מדי, לא מלוכלך מדי. אחיד למדי, רך ומלטף. דייסת אורז אמרנו?  שיהיה. לא שזה לא נחמד, אבל גם לא בדיוק משהו לכתוב עליו הביתה. עמידות הבושם היא בינונית – שלוש ארבע שעות. הבושם, כמו שאר הבשמים של קום דה גארסון,  הוא יוניסקס ומיועד באתה המידה לשני המינים.
האם נהניתי מהבושם? ללא ספק. האם ארצה לשוב אליו במהרה? לא נראה לי. לא בקרוב לפחות. אבל ההתחלה מעניינת. גם זה משהו. ובכלל, שיקום מי שיכול לעמוד בפני קפה והל בבושם אחד! 

Prada Infusion D'Vetiver EDP - ביקורת בושם

היו לי ציפיות רבות מ Infusion D'Vetiver. כמעריצה מושבעת של בשמי המקור  - Infusion D'Hiris האם, 

ו Infusion D'Homme האב, חיכיתי להופעתו של Infusion D'Vetiver  בארצנו שנה שלמה. לאחר שנה ממועד השקתו הבנילאומי (לצד השקת Infusion D'Tuberose) נחת אינפיוז'ן ד'וטיבר זה במדפי המרכולפארמים שלנו ועורר בלבי רטט של התרגשות וציפיה. פראדה הנו מותג מיינסטרים שאני מעריכה מאוד, משום שהוא מצליח לייצר בשמים שלא נכנעים לתכתיבים האופנתיים, וכבר כמה שנים מאז שטרנד הבשמים הפרחוניים - פירותייים מסרב להיבעט החוצה, בפראדה עושים בשמים שלשם שינוי לא מריחים בדיוק אותו הדבר כמו אחיהם למדף. לא שמדובר ביצירות אוונגרד יוצאות דופן בתעוזתם או בחדשנות שהקדימה את זמנה - אחרי הכל בשמי פראדה הם בשמים בהחלט לבישים ופרקטיים, אך עם זאת הם בעלי יחוד שמבדל אותם מהמצאי המקיף אותם. ומפתיע ככל שהדבר ישמע (או שלא מפתיע בכלל בעצם), קשה בימינו גם לבלוט וגם לשרוד.

אבל אינפיוז'ן ד'וטיבר אכזב אותי. ואני אומרת את זה למרות שאין לי משהו באמת רע לומר עליו. הוא לא בושם רע, הוא לא מריח רע, וביחס לבשמים אחרים שיוצאים כל הזמן הוא בהחלט מתבלט לטובה. אבל כשאני משווה אותו ל Infusion D'Homme שכל כך אהבתי, אינני יכולה אלא לראות בו את צלו החיוור בגרסתו הקולונית, הדלה והלא מעניינת.

אני אוהבת וטיבר. למעשה, זהו אחד התווים שאני יותר אובססיבית לגביהם, ואני משתדלת בעקביות להסניף כל בושם וטיבר שבהישג אפי. ב Infusion D'Homme וגם בגרסתו הנשית Infusion D'Hiris יש וטיבר, והוא משתלב נפלא בקומפוזיציה העדינה והכמעט סבונית של שני הבשמים, ונותן טוויסט עוקצני ומעט מלוכלך לאווירת הנקיון הכללית שלהם. ועם זאת, זהו טוויסט מעודן מאין כמוהו, שלרגע לא מפר את האיזון המושלם והנקי של הבשמים. ציפיתי שאינפיוז'ן ד'וטיבר יקח את הקונספקט המוצלח של Infusion D'Homme אבל ילך עם אלמנט הוטיבר צעד אחד קדימה ויתן טוויסט משמעותי יותר, עצי יותר ומלוכלך יותר לבושם. לא רק שזה לא קרה, קרה דבר גרוע בהרבה - אינפיוז'ן ד'וטיבר מריח כמו קולון קלאסי לגמרי, עם פתיחה לימונית חמצמצה ונקיה בהרבה מהפתיחה של "Infusion D'Homme". שלא תבינו לא נכון - אני לא שונאת קולונים ואפילו די מסמפטת אותם בתור מה שהם, ובמצב הרוח המתאים בשילוב עם מזג האויר המתאים (קיץ בבקשה!), הם יכולים להיות בדיוק מה שאני צריכה. אבל קולונים שמריחים ככה יש מספיק. די להיזכר ב Escale a Portofino של דיור מהעתות האחרונות ובדומיו כדי להבין שכאלה לא ממש חסרים לנו כעת. לעומת זאת, בשמי וטיבר משמעותיים שבהם הוטיבר בא לידי ביטוי במלוא עוזו ובאופן לא מרוכך ובלתי מתפשר - חסרים גם חסרים במיינסטרים של השנים האחרונות. מעל שעה להערכתי הלימוניות החמצמצה של הפתיחה נמצאת שם, ולאחר מכן, אף על פי שהיא מתמתנת מעט היא לא נעלמת. נדרשת הרבה יותרמשעה להגיע אל התווים המעניינים באמת ואל הוטיבר, אבל גם כשאלה מופיעים סוף סוף, הם עייפים, חיוורים ודלים, והרבה פחות מעניינים ממה שאפשר היה לחשוב.

ב Infusion D'Homme הוטיבר מורגש לאורך כל הדרך, ועמו שלל תווים שהופכים אותו למעניין ועשיר - אינסנס, עצים, איריס ובנזואין הם רק כמה מהם. העושר הזה לא גורם לInfusion D'Homme להרגיש גדוש או עמוס, והמינימליזם היחסי שלו נותר בעינו. באינפיוז'ן ד'וטיבר המינימליזם קיצוני עוד יותר. אני מעריכה מינימליזם אם הוא הצהרתי, מדויק ומעניין, אבל זו לא התחושה באינפיוז'ן ד'וטיבר. התחושה היא יותר תחושת היעדר. כאילו שמישהו ניסה לחסוך במרכיבים והתוצאה - בהתאם - חסרה.

כך יצא שעל רקע הציפיה הגדולה לעוד מאסטרפיס מיינסטרימי מבית פראדה קיבלתי בושם שכמוהו לא הייתי מתפלאת למצוא בל'אוקסיטן.

התווים הרשמיים: וטיבר, טראגון, פלפל מדגסקארי, ג'ינג'ר סגול.