ואמנם - לא התרגשתי. אבל... יש פה איזשהו אבל, ואליו אגיע בהמשך. אתחיל בסדר הנכון: את הבושם קיבלתי מיחצנים באריזה (ובשקית תואמת) בדוגמת עור נחש ובצבע ורוד, כנראה כיאה "לאישה של ג'ימי צ'ו" אשר מהעלון שצורף לשקית אני למדה שהיא "עוצרת נשימה בעלת עוצמה נשית, בוטחת, סקסית זוהרת ומפתה" - לא פחות. ההתזה הראשונה והדקות הראשונות שבאו בעקבותיה היו מהסוג שהיה גורם לי - אילו הייתי פוגשת בבושם בנסיבות אחרות, חנות למשל - לסנן "הו לא!" ולהצטער על עצם המפגש המתוק, מתוק מדי הזה ולהתפלל שמים וסבון יצליחו להוריד דבר כזה. כיוון שקיבלתי את הבושם בנסיבות שבמסגרתן עלי לכתוב עליו ביקורת, נמנעתי מעניין המים והסבון, ולמרות שהיה לי לא קל בהתחלה, כל מה שקרה אחר כך הסתמן כהרבה הרבה יותר טוב. בעלון טוענים שאמור להיות שם "תו עליון ירוק". אני לא יודעת מה אתכם, אבל אצלי תו עליון ירוק מעלה אסוציאציות לעשב מריר, חריף מעט ועוקצני או לחלופין לאלמנט ציטרי חמצמצץ ,כמו קליפות ליים למשל. אבל מסתבר שתו עליון ירוק יכול להיות באותה מידה אגס. על כל פנים, זה מה שנדמה לי שאני מריחה שם. לא כל כך את הפרי החביב המוכר לכולנו, אלא יותר את הפרשנות המבושמת שתמצאו לאגס בהרבה מאוד בשמי מיינסטרים פירותיים, וגרוע מכך - גם בשמפואים של הרבל אסנס... לא מספיק מתוק? תלוי את מי שואלים. בג'ימי צ'ו החליטו כנראה שאין כזה דבר יותר מדי מתוק, והוסיפו עוד ועוד סוכר. עשר דקות חולפות, עשרים, שלושים וחמישים, וזה עדיין מתוק. כעבור שעה משהו משתפר: עדיין מתוק אבל רך יותר, עגול וחמים. פצצת הסוכר הופכת לקרמל מושחם ונעים, חרוך מעט, ונגיעות פאטשולי מצטרפות אליו. אין זה הפטשולי הפראי והמטונף של אנג'ל, אלא פטשולי מעודן, נקי וחף מצחנה. השילוב של הפאטשולי והקרמל מזכירים לפרקים קטורת (ופתאום כשאני חושבת על זה יש בבושם אפילו משהו שמזכיר לי את Flower Oriental הפלאי של קנזו שיצא מייצור) , וכשזה קורה זה נפלא. אבל רוב הזמן, המתיקות - שאגב נותרת עד אחרון רגעי הבושם למרות שמינונה הולך ויורד - מכסה על כל מה שיכול היה להיות פראי באמת. אבל למרבה המזל זוהי מתיקות נעימה ומנחמת. לא סוכריית פירות מבחילה אלא עיסה קרמלית משחתית וקרמית עם אלמנט (לא מספיק) שרוף... פרק הסיום של הבושם על העור הוא ללא ספק החלק הטוב באמת: עננה של חמאת קרמל משכרת וכמעט ממכרת. אילו רק היה אפשר לתפוס את המקטע הזמני הזה ולאצור אותו בבקבוק אני חושבת שהייתי אוהבת את הבושם ללא סייגים...
המסקנה: לפעמים כדאי לתת צ'אנס גם למה שמתחיל לא טוב.
בונוסים: המחמאות לא מפסיקות להגיע ואפילו מכיוונים מפתיעים. כחובבת בישום "אחר" אינני מקבלת מחמאות על הבשמים שאני לובשת לעיתים קרובות. זה בסדר מבחינתי ואפילו רצוי (פיתחתי מעין תיאוריה סנוביסטית שלפיה בושם שלא מקבל מחמאות הוא בהכרח טוב ומוצלח מבושם האהוב על רבים), אבל מודה שהיה משהו מרענן ואפילו כמעט נעים בלהיות מורעפת כל כך במחמאות.
הסיאז': למרות המתיקות, הסיאז' לא היסטרי. לא תצליחו להחניק אולם (ואפילו חדר) עם ג'ימי צ'ו. לעומת זאת, זה לא בדיוק הבושם שתצליחו ללבוש בלי שאף אחד ירגיש. איפשהו באמצע - מי שמתקרב מריח. מה שמעביר אותנו בטבעיות לשאלת ה...
לבישות: ובכן, הבושם לביש לגמרי. לא מהסוג שצריך לחשוש ללכת איתו לעבודה, ולא מהסוג שחייבים להימנע ממנו בקיץ. הוא לא כבד, לא מעיק ולחלוטין לא אופנסיבי.
ובכל זאת: חידוש גדול אין פה, רק מיינסטרים עשוי היטב. אבל היי, עם כל כך הרבה מיינסטרים בלתי לביש שמסתובב היום, גם זה משהו בימינו!
התווים הרשמיים (ציטוט מהקומוניקט) : "תו עליון ירוק, תו אמצע של סחלב פראי, ותו בסיס עשוי טופי ופטשולי אינדונזי חושני".
המחיר בארץ : 60 מ"ל: 464 ש"ח
100 מ"ל: 630 ש"ח
את ג'ימי צ'ו אפשר להשיג בכל הפארמים, האפרילים והמשבירים למיניהם.
